1. הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות הבאות: רכישת נשק והחזקה בו שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
החוק"); נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק; וניסיון רצח - לפי סעיף 305(1) לחוק.
2. בגדר הכרעת הדין פורטו, בהרחבה, הנסיבות בעטיין הורשע הנאשם כאמור, ומשכך אין צורך לשוב ולפרטן בשנית.
בקצירת האומר יצוין, כי במועד כלשהו בתחילת שנת 2009 רכש הנאשם אקדח מסוג FN פאראבלום (להלן: "
האקדח"), בתמורה לסך של 14,000 ש"ח. מאז הרכישה, החזיק הנאשם את האקדח ללא היתר כדין.
ביום 16.3.10, בהיותו בשכונת ראס-אל-עמוד בירושלים, נשא הנאשם את האקדח הנ"ל בכליו. במהלך שהייתו באזור, פגש הנאשם את איהאב עשור (להלן: "
איהאב"), שתיווך בינו לבין מוכר האקדח. במהלך השיחה שנקשרה בין השניים הראה הנאשם לאיהאב את האקדח ואמר לו כי הוא עומד לירות בו ובמסתערבים. בסמוך לאחר מכן, ביקש הנאשם מאדם נוסף שעבר בסמוך, לוואי עומר עבד אל רחמן (להלן: "
לוואי"), להתלוות אליו, והשניים הסתתרו מאחורי גדר אבן וצפו על מספר שוטרים שהיו מוצבים בקרבת מקום נוכח הפרות סדר באזור. או-אז, ירה הנאשם לעבר השוטרים שש יריות מטווח קצר.
כתוצאה מהירי נפגע אחד השוטרים, אייל סמרל (להלן: "
השוטר"), בכף ידו ונזקק לטיפול רפואי.
מיד לאחר הירי נמלטו הנאשם ולוואי מהמקום והנאשם פעל להסתרת האקדח ששימש לירי.
כמפורט בהכרעת הדין, מרבית העובדות היו מוסכמות על הצדדים ועיקר המחלוקת סבה על כוונתו של הנאשם עת ירה לעבר השוטרים - האם מתוך ניסיון לרוצחם או שמא, כגרסת ההגנה, אך מתוך כוונה לחבול בגופם כדי להסיר בכך מעל הנאשם כל חשד שהוא משתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראלי.
לאחר בחינת הראיות נקבע, כי גרסת הנאשם לפיה היריות נורו לאוויר ולא לכיוון פלג גופם העליון של השוטרים נדחתה, בהיותה גרסה כבושה, שנולדה לראשונה אך בין כותלי בית המשפט, וכי לא נמצא לכבישתה הסבר מספק כלשהו.
משנמצא כי עובר למעשה גמלה בלבו של הנאשם החלטה לירות על-מנת לפגוע בשוטרים, ובהתחשב במספר הכדורים שנורו, מהלך הירי, הכיוון לפלג הגוף העליון, והימצאות פגעי ירי סמוך למקום הימצאם של השוטרים במרפסת הבית, הורשע הנאשם, בנוסף לעבירות בהן הודה, גם בעבירה של ניסיון לרצח.
3. במסגרת הראיות לעונש הגישה המאשימה את הרישום הפלילי של הנאשם (ת/א/1), ממנו עלה כי הוא הורשע בשנים 1999 ו-2003 במספר עבירות רכוש ועבירות על חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
4. במסגרת פרשת ההגנה לעונש העיד אחי הנאשם, לא בטרם ביקשה באת-כוח הנאשם, עו"ד צמל, כי עדותו תישמע בדלתיים סגורות, אף שלא בנוכחותה, וללא נוכחות הנאשם עצמו. ב"כ המאשימה הסכימה לכך ובית המשפט נעתר לבקשה ושמע את עדות האח בדלתיים סגורות. בנוסף, הגישה הסנגוריה מכתב מטעם עמותת "אלעד", בה עבד הנאשם קודם לעבודתו האחרונה בממכר מוצרי מזון.
5. הנאשם, בן 38, נשוי לאזרחית ירדנית ואב לארבעה ילדים בגילאים שונים.
6. בסיכומיה לעונש עמדה באת-כוח המאשימה על חומרת העבירות אותן ביצע הנאשם, ובראשן העבירה של ניסיון לרצח. עבירות אלו, כך הדגישה, חמורות כל אחת לעצמה, לא-כל-שכן בהצטברותן, ובייחוד על רקע המניע הלאומני לביצוען והעובדה כי היריות שירה הנאשם כוונו כלפי אנשי כוחות הביטחון האמונים על אכיפת החוק והסדר.
לא-זו-אף-זו, הירי לעברו של השוטר בוצע מטווח קצר ביותר, כ-15 מ', והפציעה שנגרמה בידו, אף שאינה קטלנית, הינה וודאי קשה. עוד הפנתה לתקופה הארוכה בה החזיק הנאשם את הנשק ברשותו.
בנסיבות אלו, כך טענה באת-כוח המאשימה, אין ליתן את הבכורה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, שכן אלו חייבות לסגת מפני שיקולים אחרים בגזירת הדין, ובראשם - שיקול ההרתעה. עברו הפלילי של הנאשם אף הוא אינו נוטה לו חסד, שעה שלא למד מטעויות העבר וחלף שיקומו שב לשדה הפלילי.
לסיכום, עתרה ב"כ המאשימה, עו"ד בן יצחק, להשית על הנאשם עונש שיכלול בחובו מאסר בפועל לתקופה דו-ספרתית, מאסר על-תנאי ופיצוי לשוטר שנפצע.
7. בסיכומיה לעונש הטעימה באת-כוח הנאשם, עו"ד לאה צמל, כי אין להוציא את המעשים בהם הורשע הנאשם מההקשר בו הם בוצעו, קרי: מצוקתו של הנאשם על רקע חשדות האוכלוסייה באזור מגוריו כי הוא משתף פעולה עם גורמי הביטחון הישראלי. מצב זה הוביל גם לצורך בנשיאת אקדח בכל עת על-ידי הנאשם. לדבריה, אף שאין להקל ראש בחומרת מעשיו של הנאשם, הרי לפי שהמניע האידיאולוגי הרגיל בעבירות כגון דא נעדר מהן, נחלש גם משקלו של שיקול ההרתעה, ומשכך לא נדרש להטיל על הנאשם עונש חמור ומרתיע.
לא-זו-אף-זו, אף שהנאשם הורשע בעבירה של ניסיון רצח, הרי שכעולה מנתוני השטח, היינו: מיקומה של הפגיעה בידו של השוטר, שאינה איבר גוף פנימי חיוני, מוכיחים כי המעשים בהם הורשע מצויים בחלקה התחתון של הסקאלה, "
על השוליים הכי קרובים, לאותו גרם חבלה...." (עמ' 37 לפרוט', ש' 6).
ככל שמדובר בעבירה של נשיאת נשק, הדגישה באת-כוח הנאשם, כי אף שהנאשם החזיק את הנשק ברשותו תקופה ארוכה, לא נעשה בו כל שימוש קודם לאירוע בו הורשע בתיק זה.