ס. הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:
1. ביום 4.10.03 ארע פיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה, בו נספו 21 בני אדם ו- 51 נוספים נפצעו. מבצעת הפיגוע הנאדי ג'רדאת, תושבת ג'נין, הסתייעה בנאשם שהסיע אותה מברטעאה שבקו התפר לחיפה, ועל כך הוגש עליו כתב אישום שייחס לו עבירות אלה: סיוע לרצח - עבירה לפי סעיפים 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; סיוע לחבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיפים 329(א)(1) + 31 לחוק העונשין, וכן הסעת שוהה בלתי חוקי - עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952.
בהכרעת הדין מיום 2.8.05 זיכינו את הנאשם מעבירות הסיוע לרצח והסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. הוא הורשע, לעומת זאת, בעבירות אלה: גרם מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (21 מקרים); חבלה ברשלנות - עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין (51 מקרים) והסעת שוהה בלתי חוקי - עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, הכל בגין חלקו ומעורבותו בפיגוע האמור.
2. את הפיגוע ביצעה, כאמור, המחבלת הנאדי ג'ראדת אשר הוסעה על ידי הנאשם מברטאעה שבקו התפר לחיפה, כאשר על גופה חגורת נפץ אותה היא פוצצה במסעדה.
3. בהכרעת הדין קבענו, כי לא הוכח שהנאשם ידע שהנאדי היא מחבלת. לא הוכח כי הוא ידע שהיא נושאת חגורת נפץ על גופה; הוא לא ידע שבתוכניתה לפוצץ את עצמה בפיגוע התאבדות במסעדת "מקסים" או ביעד הנסיעה הסופי אליו התכוונה להגיע, כפי שהסבירה לו - בית החולים רמב"ם בחיפה בו, כך טענה, אמור אביה החולה לקבל טיפול רפואי. לסיפור זה הוא האמין, ועל כן לא נרתע מלשבת עם המחבלת במסעדה, עד רגעים לפני הפיצוץ, שארע בלא שהוא היה שותף לתכנונו.
במצב דברים זה החלטנו לזכות אותו מן העבירות הנ"ל של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. לאחר שקלא וטריא כמפורט בהכרעת הדין, הורשע הנאשם בעבירות האמורות לעיל, היינו בגרימת מותם של הנספים בפיגוע ברשלנות; כך גם לגבי החבלות שנגרמו לפצועים, הכל בגין חלקו בפיגוע האמור שהתבטא באלה: בקשר שבינו לבין מארגני כניסתה של המחבלת לתחומי מדינת ישראל והסעתה מקו התפר לחיפה; קביעת המפגש; איסופה בקו התפר, הסעתה של המחבלת לחיפה, עצירה בבית החולים "הלל יפה" בחדרה; המשך ההסעה צפונה וכן הגעתם וכניסתם יחד, של המחבלת והנאשם, בהגיעם למבואותיה הדרומיים של חיפה, אל תוך המסעדה המוכרת לנאשם, שהציע זאת למחבלת שביקשה לאכול. כל זאת עשה הנאשם ביודעו שהיא שוהה בלתי חוקית, בתקופה רצופת פיגועים תוך התעלמות מאזהרת שלטונות הבטחון.
4. נראה לי לדון בגזר הדין בחמישה נושאים: א. מעשהו של הנאשם, תוצאתו וחומרתו. ב. חומרת העבירה מבחינת הכוונה הפלילית שהיתה בנאשם. ג. נסיבותיו האישיות של הנאשם. ד. רמת הענישה הנוהגת, במקרים דומים, על פי הפסיקה. ה. הוראת ס' 186 לחוק סדר הדין הפלילי, ויישומה בעניננו.
5. יש לראות בחומרה רבה את מעשהו של הנאשם והעבירות בהן הורשע, הן בגלל תוצאתן, והן מבחינת נסיבות ביצוען.
הנאשם עסק בהסעת שוהים בלתי חוקיים בתוך תחומי המדינה ומגבולה פנימה, תמורת תשלום. הוא הוזהר על ידי שלטונות הבטחון לחדול מכך, אך החליט להתעלם מן האזהרה. הוא בחר, במודע ומרצונו שלו, להמשיך להסיע שוהים בלתי חוקיים ביודעו שהדבר מנוגד לחוק ויש בו כדי להגביר את הסיכון הבטחוני הכרוך בכך, תוך הטלת מעמסה נוספת על זרועות הבטחון העמוסות לעייפה בעבודה מאומצת למנוע פיגועים בכלל, ופיגועי התאבדות בפרט.
יוצא איפוא, שהנאשם, במודע, החליט להעדיף את תועלתו שלו, תועלת כספית, על פני חובתו להימנע מהגברת הסיכון הבטחוני הכרוך בפעולתו, תוך התעלמות מאזהרות מפורשות של שלטונות הבטחון.
6. בפעולתו הבלתי חוקית והמתמשכת בהסעת שוהים בלתי חוקיים, היה הנאשם חוליה חשובה, חיונית, ב"שרשרת המוות", היינו, אותה סדרה של פעולות שסופן הרג המוני ונפגעים רבים, כמו במקרה שבפנינו. הפיגוע אינו בא לעולם מעצמו. הוא פרי מעשיהם של ארגונים ואנשים זוממי רעה חסרי מצפון, הנעזרים באחרים, הנותנים את ידם ותורמים את חלקם בהוצאת הפיגוע אל הפועל. פעולתם של האחרונים (המסיעים) מצדיקה, גם היא, ענישה מחמירה שיש בה יסוד של הרתעה וכן מסר ברור, כי כל המעורב בפיגוע כזה (אם באיסוף אינפורמציה, בייעוץ, בהסעה והכוונה, בהעברת המטען, וכו') ייתן את הדין וייענש בחומרה לשנות מאסר ארוכות. (ראה: פ"ח (מחוזי חיפה) 1076/04
מדינת ישראל נ' זאהר דיאב עלי, מיום 22.6.05).
חומרת מעשיו של הנאשם באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו לאחר הארוע. הוא עזב את מקום הפיגוע, נמנע מלהגיש עזרה לפצועים, בהגיעו לביתו השמיד ראיות ומחק את השיחות ממכשיר הפלאפון שלו, ואף נמנע מלדווח על הסעת המחבלת למשטרה, אף שהבין מיד ברגע הפיצוץ, שהיא המחבלת שגרמה לפיצוץ.
הענישה שתוטל עליו, צריכה לשאת עמה מסר של הרתעה על מנת שתתרום, כך יש לקוות, את חלקה, במאמצים לקטיעת שרשרת המוות ולהפחתת הפיגועים.
7. תוצאת הפיגוע בו היה הנאשם מעורב היתה, למרבה הצער, הרת אסון. אזרחים תמימים, בגירים וקטינים, גברים ונשים, כולם חפים מפשע, נקטלו; משפחות נהרסו; פצועים רבים סובלים ויסבלו כל חייהם. אסון נורא פקד את בני משפחותיהם של הנספים על לא עוול בכפם. היתה כאן פגיעה קשה באחד האינטרסים החשובים ביותר עליהם נועדו דיני העונשין להגן: חיי אדם. יפים, לענין זה, דברי כב' השופט חשין בע"פ 1742/91
עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289, 307:
|
"7. אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג):
"נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם."
כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א' כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מיקרא. זה גם סופו.
8. כך הוא באשר לעבירת הרצח. כך הוא גם באשר לעונש שיוטל על מי שרצח. אכן, מאסר עולם בעבירת רצח הוא מאסר עד צאת הנשמה. מבחינה מושגית - וזה דרך הטבע - אין מאסרי עולם מצטברים. ואולם דומה כי לא נוכל לבטא את עומק הזוועה שבמעשהו של מי שרצח את הרבים אלא אם נטיל עליו עונשים מצטברים. "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט' ו'). בימינו ובמקומנו אין עוד שופכים - כמעשה-ממלכה - את דם האדם. גם אין ניתן להוציא להורג אותו אדם שתי פעמים. אך מאסרי עולם במצטבר ניתן להטיל על מי שקיפח חיים בזדון.
|