גזר דין בתיק ת"פ 9470-10-11

1.         הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, ביום 11/07/12, במיוחס להם בכתב אישום מתוקן, לאחר שנשמעה מרבית פרשת התביעה, בכך שביום 03/10/11 בין השעות 23:00 ועד 01:00 הגיעו הנאשמים יחד עם שלושה אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, בכוונה לחפור באתר עתיקות שנמצא ממזרח למושב בר גיורא.    הנאשמים והאחרים הגיעו מצוידים בגלאי מתכות, כלי חפירה, נרות ודליים. חלקם של הנאשמים היה לחפור בתוך בור מים עתיק מימי בית שני. הנאשמים חפרו בבור בעוד ששניים אחרים הוציאו את העפר וחיפשו בעזרת גלאי מתכות בשפך העפר אחר ממצאים, והשלישי תצפת על הנעשה. עוד עולה מכתב האישום כי הנזק שנגרם לאתר הוא בלתי הפיך שכן הנאשמים פגעו בשכבות ארכיאולוגיות בצורה שאינה מאפשרת הבנה ברורה של ממצאים באתר ופגעו בבור המים העתיק ושברו את דפנותיו. באותן הנסיבות שהו הנאשמים בישראל שלא כדין.

2.         יצוין כי הכרעת הדין ניתנה לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

3.         ב"כ המאשימה ביקש ליתן משקל הולם לחומרת המעשה, שכן העונש הקבוע בשל פגיעה באתר עתיקות הוא עונש של 5 שנות מאסר, דבר המלמד על חשיבות הערך החברתי המוגן בעיני המחוקק. ב"כ המאשימה הדגיש כי אין לדעת את היקף הנזק שנגרם, שכן את שנעשה אין להשיב, ואין לדעת מה נשאו עמם האחרים שנמלטו מהמקום.

            הנזק בעבירה זו הוא ברמה הלאומית, שכן החברה כולה נפגעת מכך שלא ניתן לחשוף את הממצאים שהם בעלי ערך היסטורי.

ב"כ המאשימה הביא אסופת פסקי דין בהם העונש נע בין חודשיים ועד 12 חודשים וביקש נוכח תיקון החוק להעלות את רמת הענישה ולקבוע כי מתחם העונש ההולם הוא בין 12 ל - 18 חודשי מאסר, בהדגישו את הנסיבות לחומרה, החבירה יחדיו ועוצמת הנזק שנגרם. כמו כן הדגיש את הצורך בהרתעת הרבים נוכח נפיצות התופעה וכן צורך בהרתעה אישית שכן הפיתוי הוא רב, ניתן לקבל תשלום רב בתמורה לעתיקה משמעותית. כמו כן ביקש ב"כ המאשימה להטיל על הנאשמים עונש של מאסר על תנאי וקנס.

4.         באי כח הנאשמים טענו כי המתחם צריך להיות מצומצם למספר חודשי מאסר, שכן נסיבות ההשחתה במקרה זה אינן חמורות.

            כמו כן חלקם של הנאשמים באירוע הוא בביצוע החפירה הפיזית, כאשר הצטרפו זמן קצר קודם לכן לאחרים, תמורת תשלום שכר עבודה יומי, ללא כל קשר לממצאים, כך שהם האחרונים בשרשרת המבצעים.

            עוד הוסיפו, כי לו היו תושבי ישראל ניתן היה להטיל עליהם עונש של מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, של"צ או קנס.

            עוד ציינו, כי לנאשמים אין כל עבר פלילי, הנאשמים היו בני פחות מעשרים בעת ביצוע העבירות ונכנסו לישראל כדי לעבוד.

            עוד הוסיפו באי כח הנאשמים, כי מהודעת הנאשמים עולה, כי הם אף מסרו את שמות השותפים בחקירתם.

            נסיבה נוספת לקולא אותה ציינו היא, כי האתר אינו מסומן ומלבד ההכרזה ברשימות לא ניתן לדעת כי מדובר באתר עתיקות.

5.         כפי שעולה מסעיף 40 ב' לחוק העונשין, מבין כל שיקולי הענישה, העניק המחוקק את הבכורה לשיקול ההלימה, המחייב יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה, בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג העבירה ומידת העונש המוטל על הנאשם.

            על פי סעיף 40 ג', מתחם העונש ההולם ייקבע בהתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

            במקרה דנן הערך החברתי המוגן הוא הגנה על נכסי תרבות ומורשת, שכן המשחית אתר עתיקות פוגע באופן בלתי הפיך בממצאים ארכיאולוגיים. המחוקק קבע כי העבירה הנה מסוג פשע אשר העונש המקסימאלי הקבוע בגינה הוא 5 שנות מאסר.

            במקרה זה מדובר בשעתיים של חפירה בבור מים עתיק. מת/7, חוות דעת מומחה שהוגשה לעניין הנזק עולה, כי בשל החפירה הופרעו שכבות ארכיאולוגיות בצורה שאינה מאפשרת הבנה ברורה של ממצאים באתר ואף נשברו דפנות בור המים. מאחר שחלק מהשותפים נמלטו לא ניתן לדעת אם נגנבו ממצאים מהאתר.

            במקרה זה הנאשמים נכנסו לישראל שלא כדין וכדי לעבור עבירה שכן מהודעותיהם עולה כי ידעו שהם מצטרפים לעבודה באתר עתיקות. העבירה בוצעה בצוותא חדא כאשר החבורה הגיעה מצוידת בכלי עבודה מתאימים ויקרים. הנאשמים הם אלה שחפרו ופגעו בפועל בעתיקות. מנגד, הם לא יוזמי העבירה ואינם מתכנניה.

6.         מדיניות הענישה הנוהגת כפי שעולה מפסקי הדין היא בין מספר חודשי מאסר בפועל ועד

ל - 12 חודשי מאסר בפועל. (ר' ת.פ. 6244/08 שלום ירושלים, ר' ת.פ. 1243/06 שלום ירושלים, רע"פ 30793/06, ת.פ. 2193/05, ת.פ. 1279/02, ת.פ. 1634/04, ת.פ. 2171/05).

7.         הענישה המחמירה הוטלה בנסיבות בהן דובר בנזק חמור שנגרם למערות קבורה או שנתפסו ממצאים משמעותיים, או שלנאשמים היה עבר פלילי משמעותי.