פ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
8481-04
03/06/2007
|
בפני השופט:
דורית רייך-שפירא
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל - פמת"א
עו"ד גולדנברג
|
הנתבע:
משה יעקב
עו"ד איתי רגב-ס.צ
|
| גזר דין |
לפני הכרעת הדין, ביהמ"ש חוזר ושואל את הנאשם אם הוא מודה בעבירה הנוספת, והנאשם משיב.
הנאשם:
כן, אני מודה, אני רוצה לגמור את הכל. ואני מבין שביהמ"ש בודק את העונש המוצע ולא כבול בו.
ג ז ר - ד י ן
כתב אישום, שהוגש לבית משפט זה, ב - 19.10.04, מיחס למשה יעקב יליד 1958 (להלן: "
הנאשם"), שבתאריך 10.02.04 בצומת הרחובות ברקוביץ' - וייצמן בתל-אביב, ליד פתח הכנסת העצורים לבית המשפט, החזיק 10.56 גרם הרואין מחולקים ל-10 מנות. כשניגש אליו שוטר, ניסה הנאשם לבלוע את ההרואין. הנאשם הורשע על פי הודאתו בהכשלת שוטר עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים תשל"ג-1973.
בטרם טיעונים לעונש, ביקשו הנאשם ובא כוחו עו"ד רגב להזמין תסקיר משירות המבחן. הבקשה התקבלה למרות התנגדות התביעה, שטענה כי אין מקום לגישה שיקומית לנוכח חומרת העבירות ועברו המכביד של הנאשם, המשתקף בגיליון הרשעותיו הקודמות. התביעה לא שינתה מעמדתה המחמירה לאורך כל הדיונים שבפני (עמ' 6, 8, 9 ו- 15 לפרוטוקול).
שירות המבחן נדרש, כמקובל, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, הרשעותיו הקודמות, ניקיונו מסמים ומאמצים שהשקיע בהליך שיקומי. השירות המליץ להסתפק בעונש מרתיע מבלי להעמיד הנאשם בפיקוח, בהתחשב במעורבותם של גורמים אחרים בנאשם.
בסופו של יום לאחר בחינת השיקולים לחומרה ולקולה והתייחסות לפסיקה רלוונטית מצאתי ב-13.12.05 לגזור עונשו של הנאשם לעשרים וארבעה חודשי מאסר, מהם תשעה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי כמפורט בגזר הדין שבעמ' 17-23 לפרוטוקול (להלן: "
גזר הדין").
לבקשת הסנגור נדחה ריצוי העונש כנגד הפקדת ערבויות, על למנת לאפשר לנאשם לשקול הגשת ערעור.
ערעורו של הנאשם נשמע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני הרכב בראשות כבוד השופט ש. טימן. ביום 25.03.07 הודיעו הסנגור, עו"ד רגב ונציגת פמת"א עו"ד ט. גולדנברג, לבית משפט שלערעור על הסדר טיעון אליו הגיעו שעיקרו החזרת הדיון בפני על מנת לאפשר לנאשם להודות בעבירה נוספת אותה ביצע זמן קצר לפני תאריך הערעור. הצדדים הודיעו שיבקשו במשותף להטיל על הנאשם עונש זהה לזה שנקבע בגזר הדין
"מבחינת היבט המאסר בפועל". (להלן: "הסדר הטיעון").
בית המשפט שלערעור נענה לבקשה הגם שלא מצא טעות או פגם בפסק הדין שיצא מלפני, ולא קיבל את הערעור ופסק כדלקמן:
"
על פי הסכמת הצדדים אנו מבטלים את גזר הדין של בית משפט קמא ומחזירים את התיק בפני כב' השופטת דורית רייך שפירא, ....שאז (לאחר ההרשעה בעבירה הנוספת - תוספת שלי - ד.ר-ש)
ייגזר עונשו בגין שתי העבירות גם יחד". (ראו פרוטוקול ופסק דין בע"פ 70016/06).
משהוחזר התיק בפני, קיימתי ב- 10.05.07 דיון במעמד נציגת התביעות ממשטרת ישראל עו"ד א. קרא, נציגת פמת"א עו"ד פ. גלבר, הנאשם והסנגור, שכולם הוזמנו כדין. על פי הסדר הטיעון הנאשם הודה בעבירת גניבה אותה ביצע ב- 4.02.07 והורשע בהתאם, לאחר שהוסבר לו יותר מפעם כי הסדר הטיעון לא מחייב את בית המשפט (ראו הכרעת דין עמ' 27 לפרוטוקול).
התובעת, עו"ד גלבר מפמת"א, טענה שנסיבותיו האישיות של הנאשם ידועות היטב לבית משפט זה. לגישתה, מעידתו הנוספת ארעה בנסיבות שאינן מחמירות והוסיפה, שלדעתה עונש התרעתי שיחול על עבירות רכוש ויתווסף לעונש שהושת על הנאשם בתיק המקורי, הוא עונש ראוי.
באופן טבעי טען הסנגור שראוי לכבד את ההסדר, ולא שכח לציין שההסדר הובא גם בפני בית המשפט המחוזי. בנוסף לטיעוניו המקוריים ביקש להתחשב במצב בריאותו הלקוי של הנאשם הסובל ממחלות שונות, מבלי שסמך דבריו על תיעוד.
לאחר ששמעתי הטיעונים הנוספים וחזרתי ושקלתי הנסיבות העתי למסקנות כדלקמן:
1.
ככלל, חזקה על התביעה שהיא מפעילה שיקול דעת מקצועי לפני שהיא מתקשרת בהסדר טיעון ומתחשבת במכלול הנסיבות הרלבנטיות, ביניהן עברו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, מהות העבירה נשוא ההרשעה ורמת הענישה הראויה. על התביעה להביא בפני ביהמ"ש את מכלול שיקוליה כדי שאפשר יהיה לבדוק אותם.
- לאחר בדיקת שיקול דעתה של התביעה, נוהגים בתי משפט לכבד הסדרי טיעון סבירים, המאזנים בין האינטרסים הנוגדים, לכאורה, של כלל הציבור מחד גיסא והנאשם הספציפי מאידך גיסא. ראו לעניין זה פסקי דין עקביים החל מסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, בע"פ 532/71
בחמוצקי נ' מדינת ישראל, דרך ע"פ 6675/95
שילוח נ' מדנית ישראל, ד"נ 1312/93
פלדר נ' מדינת ישראל ופסה"ד המסכם
, ע"פ 1958/98
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002), שיצא מלפני בית המשפט העליון בהרכב מורחב של תשעה שופטים.
- על אף האמור כאן, הלכה היא שהסדר טיעון איננו "סוף פסוק" ועל בית המשפט האחריות הסופית
לעונש המוטל על נאשם. בית המשפט לא קשור בהסדר שבין הצדדים. בית משפט מחוייב לבחון כל מקרה לגופו, תוך התייחסות לעקרונות כלליים, ביניהם בדיקה אם אין ההסדר חורג ממדיניות ענישה ראויה ואם יש בו תגובה מתאימה לעבירות נשוא ההרשעה במקרה הספציפי שבפניו.