הנאשם, יליד 1980, הודה בפתח משפטו והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והן עבירות
של פריצה לרכב, לפי סעיף 413 ו', לחוק העונשין תשל"ז -1977, גניבת רכב לפי סעיף 413 ב' (א) לחוק, הפרעה לשוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332
(2) לחוק הנ"ל.
העובדות שהודה בהן הנאשם מתייחסות לאירוע מיום 12.6.05, סמוך ל 21:45, כאשר הנאשם שוטט בעיר ערד, הבחין ברכב חונה מסוג פיאט פונטו, פרץ לתוכו, התניע אותו והחל לנהוג בו תוך שאזעקת הרכב מופעלת ופנסי האיתות מהבהבים.
שוטר בניידת מסומנת הבחין בו וסימן לו לעצור, אך הנאשם הגביר את מהירותו, כיבה את אורות הרכב והחל לנסוע במהירות ובפראות לכיוון היציאה מערד, כאשר הוא מחליף נתיבים, חוצה פס הפרדה רצוף, נוסע בעקלתון בין נתיבי התנועה, במהירות שהגיע ל- 120 קמ"ש, ובקטעים מסויימים אף ל- 150 קמ"ש.
כלי רכב רבים שנסעו מולו כחוק, נאלצו לסטות מהנתיב לשולי הדרך, ולבלום בפתאומיות כדי למנוע התנגשות בנאשם, וכל אותה עת השוטר דלק אחריו, סימן לו לעצור, אך לא הצליח להדביקו בשל המהירות הגבוהה שהנאשם נסע בה, ונאמר שבשלב מסויים גם סטה הנאשם לנתיב הנגדי, למרות פס הפרדה רצוף, ונסע בנתיב הזה במהירות ובפראות.
לאחר מכן, כאשר הנאשם הבחין בשוטרים נוספים שחיפשו אותו, אחרי שהצליח להימלט מהשוטר שבמקור איתר אותו, הוא עבר את צומת תל ערד, וירד מהכביש לדרך כורכר, שם נסע עד ראש זוהר, נטש את הרכב וברח מהמקום.
מדובר בנאשם שאין לו הרשעות קודמות, אלא בעבירות תעבורה, ואלה הוגשו
(ת/1 לעונש), רובן עבירות ברירת קנס, למעט שלושה מקרים שהסתיימו בהטלת פסילה על תנאי בגין נסיעה עם רישיון נהיגה שפקע ונהיגה ללא ביטוח ומקרה בודד של עבירת נהיגה ללא זהירות עבר הנאשם לפני כ 7 שנים.
שירות המבחן הגיש תסקיר על הנאשם וממנו למדנו כי מדובר בבחור בעל יכולות דלות יחסית, שקשה לו לשתף אחרים באורחותיו וקורותיו, ושבפני שירות המבחן התקשה לקבל אחריות מלאה למעשיו.
הוא הביע חרטה על התנהגותו, ושירות המבחן התרשם כי קיימת אצלו תחילת תובנה ביחס למשמעות החמורה של מעשיו ותוצאותיהם האפשריות.
עם זאת, יש לציין, כפי שהסניגור הדגיש בפני, ולשם כך הגיש גם את הודעות הנאשם במשטרה, שניגבו בסמוך לאירוע, שמהרגע הראשון הנאשם הודה בפני השוטרים במעשיו, ואף שהגדיר את המניע לגניבת הרכב וההימלטות כטעות או מעשה שטות, גילה מודעות לכך שהדבר יכול היה להסתיים בתאונה קשה ובפגיעה בעוברי אורח, או כלי רכב אחרים, ולא ניסה להצדיק את מעשיו.
בטיעוניו לעונש הפנה התובע לפסיקה העיקבית, שמאפיינת את המגמה המנחה ואף מחייבת של בית המשפט העליון, להחמיר בענישת אלה העוברים עבירות בתיקי "מרדף" אשר כאלה, ואשר מואשמים בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, זאת על מנת לנסות ולעקור משורש את אותה "מכת איזור" המאפיינת את דרום הארץ, ופגיעתה רעה וקשה.
בית המשפט העליון קבע רף ענישה, ואף בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את חומרת הדין, רף הנע סביב ארבע שנות מאסר בפועל, גם כאשר מדובר היה בנאשמים שאין להם עבר פלילי מכביד. (
ראה למשל ע.פ 1535/06, מ.י נ' יוסי לוי, פס"ד מיום 7.6.06, והפסיקה המאוזכרת שם).
על אף זאת, ציין בית המשפט העליון כי "
מטבע הדברים, מצווה הערכאה הדיונית לבחון את נסיבותיו האישיות של כל נאשם הנקרא לתת את הדין בפניה ועל כן, אך ברור הוא כי אין מדובר ברף ענישה כובל שאין לסטות ממנו, אלא בהתוויתה של מדיניות ענישה ראויה".
הסניגור אכן ביקש להצביע על נסיבות אישיות כאלה הקיימות אצל הנאשם, והציג פסק גירושין שניתן לאחרונה מאת בית הדין השרעי (
נ/1), שלפיו התגרש הנאשם מאישתו, ושני ילדיו הקטינים נמצאים במשמורתו והאחריות לרווחתם מוטלת עליו.
הסניגור ציין, כי על פי תסקיר שירות המבחן אין מדובר בעבריין מועד שניתן לצפות שיחזור על מעשיו, אלא להיפך, באישיות בלתי בשלה, שכעת הבין את חומרת מעשיו, והפנימם, אינו משתמש בסמים, ובצעירותו עבר תאונת דרכים קשה אשר הותירה בו מומים גופניים, וכן נכווה קשות ברגלו בילדותו.
התובע ביקש, לאור הפסיקה שצויינה לעיל, ואופי העבירות שהורשע בהן הנאשם, להטיל עליו עונש מאסר בפועל שיהיה אף חמור מאותו רף בסיסי שנקבע, וכן להטיל עליו פסילת רישיון בפועל ועל תנאי.
הסניגור ביקש להסתפק בקנס כספי, פיצוי למתלונן, בעל הרכב שנגנב, פסילת רישיון ממושכת, וכן מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, לצד עונשים מותנים שירתיעו את הנאשם לעתיד לבוא.
בבואי לשקול השיקולים הצריכים לעונש במקרה הספציפי שלפנינו, מצד אחד יש להדגיש שפרט לעבירות הכרוכות באותו מרדף מסוכן ומהיר שבלב האישום, עבר הנאשם גם עבירות של פריצה לרכב וגניבת רכב, שגם עליהן יש להענישו, אולם, מצד אחר, יש להביא בחשבון לא רק את עברו הנקי של הנאשם, ואת הודאתו שחסכה זמן שיפוטי, אלא גם את נסיבות לקיחת האחריות מטעמו וההודאה המלאה, שנעשו ממש עם תפיסתו, ללא ניסיון לטייח וליפות את הדברים, דבר שאינו נפוץ במיוחד, ויכול להצביע על כך כי אין מדובר באדם שדפוסי התנהגות עבריינית הוטמעו בו, ושיש סיכוי טוב שלא יחזור על מעשיו בעתיד.
אולם, נסיבותיו האישיות של הנאשם, והנסיבות לקולא שפורטו מעלה, אין בהן די כדי להצדיק סטיה משמעותית מרף הענישה שהתווה בית המשפט העליון, כאשר מדיניות הענישה, והנימוקים שניתנו לכך, מחייבים את הערכאה הדיונית לילך בעקבותיהם, ושיקולי הרתעת הרבים, והאינטרס הציבורי החשוב של השרשת "מכת האיזור" הזו, גוברים, ומטים את הכף.