פתח דבר
הנאשמים הודו והורשעו בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952. על פי עובדות כתב האישום בתאריך 26.05.08 שהו הנאשמים בישראל כשאין בידם אישור כניסה או שהייה על פי דין.
לא היה הסדר לעונש בין הצדדים.
ב"כ המאשימה ציינה כי המדובר בעבירה הטומנת פוטנציאל של סכנה גדולה מאוד לציבור כאשר נאשמים נכנסים למדינת ישראל ללא אישור מבלי שנבדקים ע"י רשויות הביטחון. עוד הטעימה כי עפ"י הפסיקה בעבירות מסוג זה יש להשית מאסר בפועל לפיכך ביקשה להשית על הנאשמים מאסר בפועל ומאסר מותנה.
ב"כ הנאשמים טען מנגד כי לא יתכן מצב של הפליה בו נתין זר נשפט בכללי ענישה אחרים משל אזרח ישראלי, בעוד שבעבירות חמורות יותר שעובר אזרח ישראלי כגון הלנה, הובלה והסעה מופנה הנאשם לשירות מבחן, נבחנת אפשרות לשל"צ, הרי על נתין זר שנשפט באותו בימ"ש לא חלים אותם כללי ענישה. כיום לדבריו זהו מצב בלתי נסבל. עוד הדגיש, כי הענישה חייבת להיות אינדיווידואלית. ביחס לסכנה שבעבירה ציין כי המאשימה לא הוכיחה שום קשר בין נוכחות הנאשמים בישראל לבין פיגועים או אירוע בטחוני אחר. עוד הטעים כי למדינת ישראל אחריות כלפי אותם נאשמים וכי לא ניתן להתעלם מהמצוקה הכלכלית והדילמה בה נמצאו הנאשמים, אשר הברירה הטבעית שלהם הייתה לדעתו לעבוד על מנת למנוע רעב ומצוקה הכלכלית ובכך יש מעין הגנה. ביחס לנאשם 1 ציין כי הוא אב לשישה ילדים, מפרנס את ילדיו ואת הוריו, מצבו הרפואי לא טוב. ביחס לנאשם 2 ציין כי הוא אב לארבעה ילדים נכנס לארץ על מנת שיוכל לפרנס ילדיו ואחיו החולים. לאור כל האמור ביקש להסתפק בתקופת המעצר של הנאשמים.
דיון והכרעה
העבירה של כניסה לישראל שלא כדין הנה עבירה שחומרתה עימה. הפסיקה חזרה וציינה כי אין להקל ראש בעבירת שהייה שלא כדין בישראל בשל כך שמדובר בתופעה נפוצה ביותר, המעמידה בסכנה את שלום הציבור וביטחונו. עוד הודגש כי לאור המציאות בה אנו חיים כאשר לא ידוע לאיזו מטרה נכנסו אותם שוהים בלתי חוקיים, יש להחמיר בענישה על מנת להרתיע אחרים מביצוע עבירות דומות, במסגרת תרומת בתי המשפט להקטנת היקף התופעה, אשר הינה שכיחה ביותר. נפסק לא אחת כי בתי המשפט חייבים לסייע לרשויות השונות ולכוחות הביטחוןלאכוף את החוק האוסר כניסהלישראל של תושב שטחים שאינו מורשה להיכנס לתחומי הארץ, וזאת מהטעמים המובנים של בטחון המדינה בשל הסיכון הביטחוני הכללי הקיים בכניסת בלתי מבוקרת של תושבי השטחים. סיכון זה נובע בין היתר מהקושי לאתר בקרב השוהים בתחומי המדינה שלא כדין את אלה שעלולים להיות מעורבים בעבירות המסכנות את הציבור.
על רקע זה נפסק, בין היתר, כי העונש הראוי וההולם בעבירות אלו הנו, ככלל, מאסר בפועל.
באשר לטענת ב"כ הנאשם ביחס להעדר הוכחה מטעם המאשימההקושרתבין נוכחות הנאשמים בישראל לבין פיגועים, הרי אכן לא נטען כי הנאשמים עצמם היו מעורבים בפעילות כלשהיא כנגד בטחון המדינה והם לא הואשמו בכך, לא הוכח או נטען דבר בעניין זה, ועל כך אין כל חולק.
עם זאת הפסיקה חזרה וציינה כי לאור אילוצי הביטחון בימינו, הרי יש להקפיד עם העוברים על הוראת חוק הכניסה לישראל והדברים ברורים.
לעניין הענישה הראויה בעבירות שב"ח קבע כבוד השופט הנדל ב ע.פ. 7434/01כי:
"העונש הראוי לאדם שנכנס ושוהה בישראל באופן בלתי חוקי, הוא עונש מאסר בפועל לתקופה של שלושה עד ארבעה חודשים. זאת גם כאשר אין לו
הרשעות קודמות ואין ראיות על עבירות נוספות שהוא ביצע או התכוון לבצע."
מכאן אנו למדים כי בית המשפט המחוזי התייחס אף הוא בקובעו רמת ענישה המנחה את הערכאות דלמטה במקרה בו נעברה עבירת שב"ח בלבד, ללא כל ראיות לעבירות נוספות, כפי שבענייננו.
עוד יוער, כי אף בע"פ 7409/06
מ"י נ' רסמי, חזר בית המשפט המחוזי וסקר את ההלכות בנוגע לעבירה של שהיה בלתי חוקית, תוך שקיבל את עמדתה המדינה והשית על הנאשם חמישה חודשי מאסר בפועל, כאשר שם לוותה לעבירת שב"ח אף עבירת התחזות.
אכן ב רע"פ 3674/04
מוחמד
אבו סאלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 1880 אליו הפנה בא-כוח הנאשמים קבע בית המשפט העליון כי בדיון בעקבות הלכת חטיב ומשמעותה הובהר כי אין משמעות הלכת חטיב ככזו המחייבת עונש מאסר בפועל בכל מקרה ומקרה. עם זאת, כבוד השופט חשין, אף לאחר שהדגיש את הצורך הברור לבחון בכל תיק את הנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, הדגיש כי אין מקום, לשיטתו לשינוי מדיניות הענישה בגין עבירות אלה, שכן לדבריו מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה.
אין חולק כפי שציין ב"כ הנאשם כי הענישה הינה אינדיבידואלית וכי שיקול הדעת בגזירת הדין נתון לבית המשפט הדן את הנאשם שבפניו. ברי כי כל תיק ונסיבותיו ועל בית המשפט לשקול את הנסיבות הספציפיות של המקרה הבא בפניו.
ביחס לטענת ב"כ הנאשמים בעניין הפליה בין אזרח ישראלי לבין נתין זר ביחס לכללי הענישה, הרי ברי כי ישנן אפשריות מסוימות שאינן פתוחות בפני נתין זר, כגון ביצוע שירות לתועלת הציבור אותו ציין ב"כ הנאשם כדוגמא. ברי כי השתת עונש של שירות לתועלת הציבור מחייבת למעשה המשך שהייה בישראל של מי ששוהה שלא כדין בישראל. מכאן ברור שאכן אין מקום באופן רגיל להשתת של"צ על מי ששוהה שלא כדין, ובכך למעשה ליתן יד להמשך שהותו שלא כדין בישראל.
עם זאת לא מצאתי כל ממש בטענת ב"כ הנאשמים בעניין זה כי המדובר בכללי ענישה שונים ולא מצאתי אף כל בסיס לטענת האפליה, טענה שלא הובאו לה כל תימוכין ואף לא ברור על מה נסמכה.
זאת ועוד, גם הטענה כי העבירה נעברה על רקע קשיי פרנסה של הנאשמים, אין בה כדי להוות נסיבה המצדיקה חריגה מרמת הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. אף אם הנאשמים אכן נכנסו לישראל לצורכי פרנסה, הרי רבים מן השוהים הבלתי חוקיים נכנסים לישראל בשל אותה מצוקה כלכלית והצורך בקבלת עבודה. עם זאת, עדיין מתקיים הסיכון בעבירת השב"ח כשלעצמה, במובן זה שהדבר גורם לכניסה בלתי מבוקרת של שוהים בלתי חוקיים לישראל. עצם העובדה כי הכניסה לישראל הייתה בלית ברירה לצורכי עבודה ובשל מצוקה כלכלית, עדיין אין בה כדי להוות פטור מאחריות פלילית, או הגנה מן הדין, כפי שניסה ב"כ הנאשמים לטעון.