מעשה אלימות ברוטאלי, אכזרי, יש לומר, וחסר כול שחר, עומד ביסוד הרשעת הנאשם בהתאם להודאתו בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, שאין להגדירו אלא כמעשה בריונות מובהק, שפל ונטול עכבות ורסן, שתוצאתו פציעה קשה של שני בני אדם על לא עוול בכפם.
כיצד אפוא נקלע הנאשם, צעיר בן 18 בלבד בעת הרלבנטית, נעדר כול הרשעות קודמות, למעשה כה מופלג בחומרתו, שאלה עובדותיו אליבא הודאתו במיוחס לו בכתב האישום:
אנטולי שפרן (להלן:"שפרן") ואנטולי צ'וייב (להלן:"צ'וייב"), עובדי מחלקת התברואה של עירית גבעתיים, עסקו בשעות הערב של יום 23.2.04 בפינוי אשפה מרחובות העיר (להלן: "המתלוננים"). במהלך עבודתם הגיעו לחנות ירקות בה הועסק הנאשם כדי לפנות אשפה מהמקום, ובדרכם נתקלו במונית שהפריעה למלאכת פינוי האשפה. בינם לבין נהג המונית התפתח ויכוח סביב ההפרעה, והנאשם מצא להתערב בעניין לו לא. בתגובה על אמירה של שפרן, וללא כול התגרות מוקדמת מצד המתלוננים, ניצת כעסו של הנאשם והוא תקף את שניהם בפראות יוצאת דופן: נטל מוט ובאמצעותו חבט בראשו של שפרן ובכתפו, והמשיך להפליא בו מכותיו גם לאחר שנפל לקרקע. גם צ'וייב לא הצליח להימלט מנחת זרועו. כאחוז תזזית ממש התנפל הנאשם בחמת זעם גם עליו וחבט בו באמצעות המוט מספר פעמים בראשו, בפניו, בידיו ובאזור המותן, ולא חדל עד לשבירת המוט על ידו. רק אז עזבו לנפשו ונמלט מהמקום. חבלות קשות ניכרו בגופם של קורבנות התקיפה. שפרן סבל מחתך בקרקפת שהצריך תפירה, נפיחות וסימני שפשוף מעל כתף ימין ונזקק לטיפול רפואי. מצבו של צ'וייב היה אף קשה ממנו: חתך בקרנית העין שהצריך ניתוח ותפירה, נפיחות במצח, שפשוף בידיים ובמותן והוא נזקק לטיפול רפואי ואשפוז.
מאחר והרשעת הנאשם באה מתוקף הסדר טעון לא נשמעו בתיק זה הוכחות, ובפני בית המשפט לא נפרשה מלוא התמונה כפי שחוו אותה קורבנות התקיפה. המידע אודות האירוע מעוגן בעובדות של כתב האישום, שכדרכו מנוסח בתמצית ובשפה משפטית יבשה המביאה רק את עיקרי הדברים. דא עקא, שדי היה גם בהם כדי למקם את מעשה ידיו של הנאשם בדיוטת חומרה עליונה, ניצב בראש סולם החומרה.
מכוח הסדר הטעון, בכפוף לתסקיר חיובי, הוסכם על הצדדים לעתור לבית המשפט להסתפק בעונש בעל רכיב עיקרי של מאסר בן ששה חודשים, שאפשר וירוצה בעבודות שירות, מלווה במאסר מותנה ופיצוי למתלוננים. סבירותו של העונש המוצע היא העומדת על המדוכה.
בבואם לשכנעני לכבד את הסדר הטעון עמדו ב"כ הצדדים על השיקולים שהובילו לגיבושו, בגורסם כי ראויים הם ונכונים, והעונש הנגזר מהם, כשהוא נבחן במכלול הנתונים המייחדים את הנאשם, אינו סוטה באופן ניכר ולא מידתי מהענישה המקובלת. לשון אחר. להשקפתם, הענישה המוסכמת מקיימת איזון בין כלל האינטרסים הרלבנטיים של הציבור ושל הפרט. השיקול המרכזי נודע מגילו הצעיר של הנאשם והעדר עבר פלילי. דהינו, נלקח בחשבון שאין עסקינן ב"שור נגח", המועד לפורענות, אלא בנאשם בראשית בגרותו שאישיותו באותה עת טרם גובשה, אך כיום, הינו בעל פוטנציאל שיקום, ועל כן, אין להתייאש מתיקונו; בראשית שנת 2004 השתלב בטיפול ובמשך שנתיים היה נתון תחת עינו הבוחנת של שירות המבחן. אין לכחד כי הליך הטיפול לא היה נקי מבעיות ותקלות, כעולה מחמשת התסקירים שנתנו אודות הנאשם, שעוררו ספקות ליכולתו להירתם לטיפול ולהפיק ממנו תועלת. ואף על פי כן, בסופו של יום, לאחר תנודות, ועליות ומורדות ניכרת התייצבות במידת שיתוף הפעולה של הנאשם עם גורמי הטיפול. לאחרונה השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו והוכיח מוטיבציה פנימית לעריכת שינוי שתורגמה להתמדה באפיק הטיפולי. ולא רק למראית עין, אלא כדרך לרכוש כלים כדי להתמודד עם דחפים תוקפניים. הטיפול והתמורה שחלה בדפוסי התנהגותו מקטינים את החשש להישנות האלימות ומובילים לסיכוי כי בעתיד יתפקד כאדם מועיל בחברה. בנסיבות אלה, עתירת הפרקליטים הינה לבחור באופציה הטיפולית - שיקומית, כהמלצת שירות המבחן, ולהשית עליו עונש בהתאם להסדר הטעון שלא יפגע בה ולא יסכלה.
האמת ניתנת להיאמר. בבואי לבחון סוגיה זו עמדה בפני דילמה לא פשוטה. בשים לב לחומרתו המופלגת של מעשה העבירה, נראה שהתביעה הלכה כברת דרך ארוכה לקראת הנאשם, שהרי ראוי היה בעטיו לתגובה עונשית קשה וכואבת על דרך מאסר ממש מאחורי הסורגים. לכאורה, זו הייתה, ההלימה הראויה בין החטא הכבד לעונשו.
אימוץ ההסדר, משמעותו, מתן משקל בכורה לפן השיקומי והעדפתו על פני יתר שיקולי הענישה כגון, הרתעה, גמול, מסר לציבור והגנה על שלומו וביטחונו. והשאלה המתבקשת היא, האם מוצדק לנהוג בדרך זו במקרה הנדון. לשון אחר, האם מתקיימות במקרה זה נסיבות המאפשרות להטות את הכף לטובת תיקונו של הנאשם ולהעניק לנתיב השיקומי את המשקל המכריע. בבוא בית המשפט להציב שיקול זה על כפות מאזני הענישה שומה עליו לנהוג בזהירות ובקפידה לבל ימצא "רומס" אינטרסים חשובים אחרים תחתיו.
בעניין מורכבות הדילמה, יפים דבריו של בית המשפט המחוזי בת"א, בת.פ.:7131/00:
"ושוב חוזרים וניצבים אנו בתיק זה בפני הדילמה הנצחית הפוקדת את בתי-המשפט ומעלה את השאלה:
נ
איזו דרך יבור לו השופט? האם ראוי ומוצדק למצות את הדין עם העבריין לנוכח חומרת עבירותיו, תוך הדגשת המסר כי לא ייתכן שחוטא יצא נשכר וכי תהא פגיעה קשה באינטרס הציבור באם עבריינים בעבירות שכאלה, בעיקר בעבירות סמים קשות, לא ילקו בענישה הולמת ומכאיבה. או שמא יש להעדיף את דרך השיקום, בהתחשב בנתיב הממושך והארוך שהמערער כבר פסע בו עד כה ואשר הפיק תוצאות חיוביות ומשמעותיות ביותר. לא בכדי נקבע כי גזירת הדין היא החלק הקשה ביותר במלאכת השופט".
דא עקא, שלעניין משקלו של שיקול השיקום נאמר:
"שעה שבשאלת שיקומו של עבריין עוסקים אנו כי אז:
ב
מן המפורסמות הוא, כי שיקומו של העבריין הוא אחד השיקולים החשובים במכלול דרכי הענישה ומטרותיה. אכן, שיקול זה, ככל שיקול אחר בסוגיה זו, אינו עומד בפני עצמו, אלא יש לאזנו עם מכלול השיקולים האחרים... הכול לפי העבירה, העבריין ונסיבות העניין... אך יש שבנסיבות מיוחדות ונכונות שיקול השיקום שיקול מרכזי ומיוחד הוא בשקלול שיקולי הענישה".
דברים באותה רוח נאמרו על ידי בית המשפט ב
ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל פ"ד מג(4) 170, 174-175 :ו
"כידוע, אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה; שיקול זה קשור, בדרך כלל, בקשר הדוק עם שיקולי ההרתעה, למען ישמעו וייראו. לשני שיקולים אלה מיתוסף שיקול נוסף, והוא - קיום מדיניות אחידה, ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. ושיקול אחרון זה יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו. בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים ויקבע, באותו מקרה מסוים, את מידת העונש וצורתו. ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין באשר הוא שם...זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל'הקל' על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעצומם של דברים" (ע"פ 1399/91
רוני ליבוביץ מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 177, 185).
לאחר בחינת המקרה דנן ושקילת חומרתו של מעשה העבירה מזה והליכי שיקומו של הנאשם מזה, בראיה של מכלול הנתונים, ובעיקר נוכח השינוי באורח חייו ובדפוסי התנהגותו של הנאשם, ושיתוף הפעולה עם גורמי הטיפול, באתי לכלל דעה שבמקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות ונכונות, שבעטיין מן הראוי שלשיקול של תיקונו של הנאשם ושיקומו יינתן מעמד מיוחד ומרכזי בין יתר שיקולי הענישה האחרים. אמנם, בית המשפט אינו חייב בכל מקרה לאמץ את המלצת שירות המבחן, שהרי בסופו של דבר שירות זה מופקד בעיקר על שיקום העבריין, בעוד בית המשפט חייב לשוות לנגד עיניו גם את האינטרס הציבורי. עם זאת, אין הוא מתעלם מהמלצתו של גורם מקצועי ואובייקטיבי זה, בעל כלים וכישורים לבחינה מעמיקה של הפן האישי, כדברי בית המשפט ב
ע"פ 1399/91 הנ"ל :
"משבאים אנו לדון בשיקול של תיקון העבריין ושיקומו, ומבקשים אנו לדעת על שום מה ולמה דרוש שיקום זה וכיצד ייעשה, חשיבות רבה נודעת לתסקיר שירות המבחן, במיוחד כאשר תסקיר זה יסודו הן בחוות דעת רפואיות מקצועיות והן בהתרשמות אישית מתוך שיחות פנים אל פנים עם נושא התסקיר ועם המקורבים לו. מתוך עיון בסעיפים 37 ו 38 לחוק העונשין נימצא למדים, כי קצין המבחן, בהגשת התסקיר, בא לסייע לבית המשפט בקביעת טיב העונש ומידתו בשלושה אלה:
נ
א. מסירת מירב המידע על תולדות חייו של הנאשם ועל מצבו המשפחתי, הכלכלי והבריאותי; ב. התחקות אחר הנסיבות המיוחדות - אם ישנן כאלה, ואם יעלה הדבר בידי קצין המבחן - שהביאו את הנאשם לעבירה שעבר; ג. המלצה לפני בית המשפט, איזו דרך ענישה יש בה סיכוי להחזיר את הנאשם למוטב (סעיף 37(א) ו (ב)).
מאליו מובן כי העניין השלישי, ההמלצה, מבוסס הוא, כפועל יוצא, על שני העניינים הראשונים, ומכאן חשיבות האמינות והדיוק, ככל שניתן, באיסוף המידע, בהסקת מסקנות הימנו ובהעמדת כל אלה לרשות בית המשפט. סיוע זה מידי קצין המבחן חשוב וחיוני הוא לבית המשפט, ונועד למלא חלל ריק בחומר שלפני השופט בעשותו במלאכת הענישה; שהרי אופיו, טיבו וסביבתו של העבריין, הרקע לעבריינותו והסיכויים להחזירו למוטב מידע הכרחי וחיוני הם לשופט בבואו להטיל עונש מתאים והולם בטיבו ובמידתו, ובדרך כלל לא עומד לרשותו מקור כלשהו, שהימנו יוכל לשאוב ולדעת על כל אלה. אשר-על-כן, כוונת המחוקק מעיקרה הייתה, שאין להטיל עונש מאסר בפועל על כל עבירה ועל כל עבריין שהם, אלא לאחר קבלת תסקיר כאמור (סעיף 38(א)); זהו הכלל הרצוי. אך מאחר שהרצוי אינו תמיד מצוי, אפשר המחוקק לשר המשפטים (בסעיף קטן (ב)) לסייג חובה זו .
מה מהות ההמלצה, שהמחוקק ושאנו, בית המשפט, מצפים לשמוע בתסקירו של קצין המבחן? דומה, שעל כך מצויה תשובה מפורשת בסעיף 37(ב) לחוק, כפי שעמדתי על כך לעיל, והיא:
ב
...להמליץ בפני בית המשפט על טיב העונש שיש בו, לדעתו, סיכוי להחזיר את הנאשם למוטב'. פירושו של דבר. העונש, שיוטל בסופם של שיקולים על העבירה והעבריין המסוימים, מתפקידו של בית המשפט הוא, אשר לשם כך יעריך וישקול נסיבות רבות ומגוונות:
ו
חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה, הגנה על שלום הציבור וביטחונו וכיוצא בהם. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא מוסמך אף להמליץ לגביהם, אם כי סביר להניח, שמושפע הוא גם מהם. קצין המבחן הופקד מטעם המחוקק לסייע בידי בית המשפט, בכך שיביא לידיעתו של השופט מידע והמלצה בעניין אחד השיקולים החשובים והמהותיים בדרכי הענישה - שמפאת חשיבותו של שיקול זה העמיד המחוקק לרשות בית המשפט אדם מיומן ובעל כישורים מתאימים, שיסייעו בקשר לכך, והוא - תיקונו של העבריין ושיקומו. לידי המלצתו יבוא קצין המבחן לאחר שיקול אחראי ונבון של כל הנסיבות ושל מידת הסיכוי להחזרה למוטב; זוהי המשימה האחת בהמלצתו, ואין לבוא אליו בטרוניה - שנשמעת לא אחת בין כותלי בית המשפט - על שום מה קצין המבחן מתעלם בהמלצתו מחומרת העבירה, מהצורך להרתיע עבריינים בכוח וכיוצא באלה. שיקולים אחרונים אלה הם מתפקידו ומסמכותו של בית המשפט, הגוזר את הדין, והשופט הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן בדבר טיב העונש, שיש בו משום תיקונו של הנאשם ושיקומו" (שם, בעמ' 186- 187).