כב' השופט אברהם אברהם - סגן הנשיא:
הנאשם (יליד 1952) הורשע בעבירה של סיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה (ס' 99(א) ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). בקצירת האומר אספר את שתואר בהרחבה בהכרעת הדין, כי בשנת 1971, בהיותו כבן 18, עזב הנאשם (אזרח ישראל) את הארץ ללבנון, ומשם "התגלגל" עד כי הגיע, סופו של יום, לאלג'יר, שם היה לחבר בתנועת הפתח, אחר כך התקדם בסולם הדרגות בארגון והגיע לתפקיד בכיר בו. הנאשם הורשע בכך, שבמסגרת פעילותו בארגון הוא גייס, אימן ושילח מחבלים לבצע פיגועים נגד בישראל. כתב האישום מתאר פיגועים אחדים שמקורם בשליחותו של הנאשם, אם כי אף לא אחד מהם נסתיים בפגיעה בנפש או ברכוש. עוד אציין, כי לפני כשנתיים בחר הנאשם לחזור ארצה, ועם בואו נעצר ונחקר, אחר כך הועמד לדין לפנינו, וכאמור הורשע, לאחר שמיעת ראיות.
התובעת הנכבדה עמדה, בטיעוניה לעונש, על חומרת מעשיו של הנאשם, ומחומרה זו ביקשה לגזור את חומרתו של העונש שיש להשית על הנאשם, משמע מאסר ממושך, לצד מאסר מותנה וקנס. היא ביקשה שלא להתחשב בשנים שחלפו מאז נעשו מעשי העבירה (כעשרים שנה), שכן אי העמדתו של הנאשם לדין נבעה משהותו מחוץ לישראל.
הסניגור המלומד טען, בתורו, כי אף שמבחינת החוק עבר מרשו עבירה, שכן בשעתו הוגדר הפתח כארגון טרור (הגדרה העומדת בעינה גם היום), הרי שארגון הפתח שינה מדרכו ופניו עתה לשלום. הסניגור תאר כיצד היה הנאשם בין אלה מקרב אנשי הפתח, שתמכו בתהליך השלום כבר מתחילתו (טענה הנתמכת במזכר של השב"כ). לשיטת הסניגור לא היה כל מקום להעמיד את הנאשם לדין, ומשהועמד לדין - לא היה מקום להרשיעו, ומשהורשע - אין מקום להחמיר עמו, והכל משום שנשתנו העתים כאמור. על כך הוא הוסיף כעין טענת אפליה או אכיפה בררנית, שכן - לפי טענתו - יש מבין חברי הפתח (אזרחי ישראל) ששבו ארצה לאחר שנים של פעילות חבלנית מחוץ לישראל, ולא זו בלבד שלא נענשו, אלא שאף לא הועמדו לדין. מכל מקום ביקש הסניגור לעשות עם מרשו לפי מידת הרחמים ולא למצות עמו את הדין, גם על שום גילו המתקדם, מצבו הבריאותי הרעוע, היותו אב לבנות ועוד כיוצא באלה נסיבות אישיות. הסניגור ביקש עוד להתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז נעברו העבירות, עד כי היום אנו מצויים בשלהי ימי ההתיישנות.
הנאשם תאר לפנינו, בתום הטיעון לעונש, כיצד עלה בידו להציל את חייהם של קצין וטייס ישראלי שנפלו בשבי במלחמת לבנון השניה, כיצד תמך בתהליך השלום לאחר שזה החל, וכיצד ניסה לספק מידע לשב"כ, שעשוי היה לסייע באיתורם של הנווט השבוי רון ארד, ונעדרי הקרב בשולטן יעקב.
אלו הם הטיעונים, בקצירת האומר. חומרתם של המעשים בהם הורשע הנאשם חמורים, דומה שעל כך אין מי שיחלוק. חומרה זו מצדיקה ענישתו של הנאשם לשנות מאסר רבות. אלא שאינני רואה כיצד ניתן להתעלם, בבואנו לגזור את דינו, ממאורעות עשרים השנים האחרונות. הנאשם היה חבר בכיר בארגון הפתח, וככזה פעל פעילות חבלנית נגד מדינת ישראל ואזרחיה. אלא שמעת שנכרתו הסכמי אוסלו שינה הארגון מטעמו, ומאז הוא נושא ונותן עם ישראל לשלום. אכן, העבירות הן עבירות, באשר ארגון הפתח נותר כשהיה, מבחינת הגדרתו של החוק, משמע ארגון טרור, ולכן גם מתגבשות יסודות העבירה, ולכן - משהועמד לדין לפנינו ומשהובאו ראיות להוכחת יסודותיהן של העבירות, לא היה לנו כי אם להרשיעו. אלא שהעובדה שנשתנו העתים, והארגון שלחם בישראל הפך לשותף למשא ומתן לשלום, משליכה לטעמי השלכה בעלת משמעות על העונש שיש להשית על הנאשם. כשם שבכירי אש"פ, הנושאים ונותנים עתה עם ראשי מדינת ישראל, פעלו פעילות, שבשעתה פגעה פגיעה אכזרית באזרחי המדינה, ברכוש ובנפש, כך גם הנאשם. וכשם שאיש אינו מעלה על דעתו לעצור את הנושאים ונותנים מקרב הפלסטינאים על פעילותם בעבר נגד אזרחי ישראל, אינני סבור כי יש לענוש את הנאשם שלפנינו, ודאי לא לפי מידת החומרה, ההולמת את חומרת המעשים בהם הוא הורשע. ראוי לציין בהקשר זה, כי הנאשם היה מן התומכים בקרב אנשי אש"פ בתהליך השלום עוד בטרם החליט לשוב ארצה, טענה שבאה מפי הנאשם, ונתאששה מפי השב"כ במזכר שהונח לפנינו.
נסיבות אלו האופפות את הנאשם מקשות עליי מאוד בגזירת דינו. אשוב על דבריי ואומר בתמצית, כי מן הצד האחד אנו מדברים על עבירה, שהעונש לצידה הוא מיתה או מאסר עולם (ובגדרו של סעיף 41 לחוק העונשין - העונש המרבי שניתן להשית עליו הוא 20 שנה), אך מן הצד האחר עומדת לטובת הנאשם השתנות העתים, והפיכת ארגון הטרור שבו שימש כקצין בכיר, לשותף במשא ומתן לשלום עם ישראל.
התלבטות רבתי התלבטתי, הכיצד יש לנהוג בנאשם. סופו של יום הגעתי לכלל דיעה, כי משהובא הנאשם לדין והורשע, יש לגזור את דינו לעונש מאסר, כאשר הנסיבות שמניתי למעלה יוליכו להפחתה משמעותית באורכה של תקופת המאסר. אלא שלצד גזירת הדין ראיתי להעיר, כי הנסיבות הללו בהן הנני מדבר נותנות בידי הנאשם לפנות לרשות החוננת, משמע נשיא המדינה, שיעשה לפי חכמתו.
בטרם אחתום את דבריי אומר, כי לא יכולתי להידרש לטענת האפליה או האכיפה הבררנית שנטענה מפי הנאשם, באשר התמונה המלאה ככל הנוגע לאנשי אש"פ, שלפי הטענה שבו ארצה ולא עמדו לדין, לא נתחוורה לפנינו כדבעי. נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמע גילו ומצבו המשפחתי, לא יכולות היו לסייע בידו, אילו עמדו לבדן אל מול העבירות בהן הורשע, וחומרתן. ולבסוף - חלוף הזמן לא יכול לעמוד לטובת הנאשם, ודאי לא כשיקול בעל משמעות, הואיל והוא לא שב ארצה כי אם עתה, ומששב - נעצר ועמד לדין.
סוף דבר, לאחר שהבאתי בחשבון שיקוליי את הטעמים השונים שהטעמתי למעלה, סברתי, כי יש לגזור על הנאשם שלוש שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), כמו גם מאסר מותנה. לא סברתי, כי המקרה שלפנינו מצדיק הטלת קנס.
אברהם אברהם, שופט - סגן הנשיא
כב' השופט יצחק כהן, אב"ד - סגן הנשיא:
הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות חמורות ביותר.
יודגש, הנאשם הינו אזרח ישראלי, יליד 1952, אשר בשנת 1971 הסתנן ללבנון והתגייס לארגון הפת"ח, ארגון אשר הוכרז כארגון טרור לפי פקודת מניעת טרור, ה'תש"ח - 1948.
במהלך פעילותו בארגון הטרור, מילא הנאשם תפקידים שונים בארגון, התגורר בלבנון, סוריה, טוניס ואלג'יר ואף התקדם בסולם הדרגות בתוך הארגון.
הנאשם שימש כפעיל בכיר במנגנון "הגזרה המערבית", אשר עיסוקו פעילות צבאית - חבלנית נגד ישראל, איסוף מידע ושילוח מחבלים לביצוע פיגועים בישראל ומחוצה לה.
לא מדובר בתכנון, מדובר בהוצאת מעשים מן הכח אל הפועל, הנאשם גייס פעילים לפת"ח, לרבות מתוך ערביי ישראל, פעילים איתם נפגש באירופה, אימן מגוייסים בהכנת מטעני חבלה, הטיל עליהם משימות חבלה וגיוס כאשר מדובר בהנחת מטענים במקומות הומי בני אדם,
ב - 13/11/89 במרכז הכרמל בחיפה, ב - 27/11/89 בנהריה, במהלך אפריל 1990 הנחת מטען חבלה ע"י מגוייס של הנאשם בשם ממדוח, אשר הניח מטען חבלה במקום מסתור במרכז מסחרי בקרית ביאליק, הנחת מטען באותו חודש בתחנת הסעה בצומת קרית ביאליק - קרית אתא, הנחת מטען במהלך יוני 1990 בטיילת בנהריה, וכמפורט בכתב האישום.
(ראה דרך משל, ת/15 המלמד על פעילות ארגון הפת"ח בתקופה הרלוונטית ו - ת/16, הנוגע לנאשם עצמו ומדבר בלשון ברורה באשר לנאשם שבפנינו).