גז"ד בעניין חמש שנות מאסר לאדם שהתשתתף בשוד רות ומנחם אלון

כתב האישום והודאת הנאשם

1.         הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות הבאות: כניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; התפרצות למקום מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ושוד בחבורה, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק.

2.         העובדות בגינן הורשע הנאשם פורטו בכתב האישום. על פי עובדות אלה, ביום 4.2.07, בשעה 02:30 או בסמוך לכך, חבר הנאשם לשלושה אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה (להלן: "החבורה"), במטרה לשדוד את בני הזוג רות ומנחם אלון (להלן: "המתלוננים"), שנמצאים בשנות ה-80 לחייהם, בדירתם שברחוב אבן שפרוט 12 בירושלים (להלן: "הדירה"). הנאשם ושניים אחרים מהחבורה (להלן: "הפורצים"), שברו את חלון המטבח בדירה, תוך שימוש בכלי פריצה שהביאו עמם מראש והתפרצו פנימה כשהם רעולי פנים. הרביעי שבחבורה המתין מחוץ לדירה. שניים מבין הפורצים ניגשו לחדר השינה של המתלוננים, העירו אותם, סתמו את פיהם, איימו עליהם שיאונה להם רע אם ידברו או יזוזו ממקומם ודרשו מהם מפתח לכספת. הפורץ השלישי סרק את דירתם של המתלוננים במטרה למצוא מזומן ותכשיטים. לאחר כחצי שעה לערך, עזבה החבורה את המקום לאחר שנטלה תכשיטים בסך של כ-170,000 ש"ח וכן כסף במזומן בסך של כ-20,000 ש"ח ו-7,000 דולר. בנוסף, נטל אחד הפורצים כסף מזומן מארנקה של המתלוננת. המעשים שבוצעו על ידי הנאשם נעשו בשעה ששהה בישראל שלא כדין.

3.         הודאתו והרשעתו של הנאשם נעשו על יסוד הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, אשר לגביו הוגשה הודעה בכתב, ולפיו הנאשם יודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ויורשע על פי הודאתו. אשר לעונש, הוסכם בין הצדדים כי המאשימה תעתור לעונש מאסר בפועל לתקופה של 5 שנים שיצטבר למאסר שמרצה הנאשם בת.פ. (מחוזי - ת"א-יפו) 40245/07, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים, ואילו הסניגור יטען לעונש ללא הגבלה. 

טיעוני הצדדים לעונש ודבריו של הנאשם

4.         בטיעוניו לעונש ביקש ב"כ המאשימה, עו"ד רועי בראונר, לכבד את הסדר הטיעון ולהטיל על הנאשם עונש של 5 שנות מאסר בפועל שיצטברו לחמש שנות מאסר שהתחיל הנאשם לרצות בגין תיק אחר, אשר גם בו הורשע בביצוע שוד יחד עם אחרים. ב"כ המאשימה ציין, כי במקרה שלפנינו הופרעה מנוחתם של אנשים קשישים בשעה שהנאשם יחד עם אחרים התפרצו לביתם. ההתפרצות לבית מערערת את הביטחון האישי של אותם אנשים אשר שם חשים הם בטוחים. המדובר בסוג מקרים שלאחרונה הולכים ומתרבים. אנשים מבוגרים הפכו להיות קורבן וטרף קל לאנשים כמו הנאשם המנצלים את חולשתם, חוסר אונם ושודדים אותם. לשיטתו, על בית המשפט להירתם ולומר את דברו, להשית עונשים כבדים אשר ירתיעו את הנאשם ואחרים. ב"כ המאשימה צירף את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם. כמו-כן ביקש לחייב את הנאשם לפצות את המתלוננים, שכן אין מקום כי רכוש השייך למתלוננים יוותר בידיהם של הנאשם והאחרים. גם אם התחלקו הנאשם והאחרים בשלל, יש מקום לחייב את הנאשם להחזיר את מלוא הסכום אשר נגנב מדירת המתלוננים.

5.         ב"כ הנאשם, עו"ד מונעם תאבת, הסכים כי מעשיו של הנאשם קשים ומכוערים, אולם לדעתו ישנן נסיבות שיש בהן להביא להקלה בעונשו של הנאשם. כך, בהודאתו חסך הנאשם מזמנו של בית המשפט, וכן חסך את הצורך בעדותה של המתלוננת שהינה אישה מבוגרת והקושי שהיה עליה לעבור להגיע לבית המשפט ולמסור עדות. ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי עבירת השוד בחבורה היא החמורה מבין העבירות בהן הודה הנאשם ושתי העבירות האחרות נבלעות בעבירת השוד. ב"כ הנאשם פירט את נסיבותיו האישיות של הנאשם, שהינו אב לחמישה קטינים ולטענתו ביצע את העבירות על רקע מצוקה כלכלית קשה מאוד. ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי עלתה מחשבה לצרף תיק זה לתיק שנדון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, דבר שלא הסתייע בסופו של יום, ולו אכן כך היה קורה, כי אז העונש שהיה מוטל על הנאשם בגין שני התיקים לא היה מגיע לכדי הצטברות של 10 שנים לו טוענת המאשימה. כמו-כן ביקש ב"כ הנאשם, כי לפחות חלק מהעונש שיושת על הנאשם בתיק זה יחפוף את העונש שהוטל עליו בתיק האחר. ב"כ הנאשם הסב תשומת הלב לכך, כי המעשים בגינם נגזר עונשו של הנאשם לחמש שנות מאסר בתיק האחר הינם חמורים בהרבה מאלו שפורטו בכתב האישום דנן. לפיכך, מסקנתו היא, כי אין מקום להיעתר לבקשת המאשימה לגזור על הנאשם את מלוא התקופה של חמש השנים עליה הוסכם במסגרת הסדר הטיעון. אשר לפיצוי טען ב"כ הנאשם, כי השלל שנגנב מביתם של המתלוננים חולק בין ארבעת השודדים וביקש, כי בית המשפט יביא זאת במנין שיקוליו בעת שיקבע את גובה הפיצוי בו יחוייב הנאשם.

6.         הנאשם בדבריו לפני גזר הדין טען, כי הוא יודע שהעבירה שבוצעה מביאה בושה וחרפה לעושה אותה. עם זאת, נימק זאת בכך שחייו היו לא קלים. לדבריו, נשוי הוא לאישה בעלת תעודת זהות ישראלית ואב לחמש בנות, אשר כולן מתגוררת בדירת חדר בעיר העתיקה בירושלים. המשפחה חיה מתרומות, הוריה של אישתו נכים. לדבריו, שהה במשך 10 שנים בעיר אילת ושב ונעצר כיוון שלא היו בידיו אישורי כניסה לישראל. לאחר ששהה במעצר וכיוון שלא מצא עבודה נוצר חוב גדול לבנקים. משלא עמד בפירעון הלוואות שנטל נלקח ביתו בשכונת בית-חנינא. הנאשם הוסיף ותיאר, כי לאחר שחרורו ממעצר לא מצא להביא חלב לבנותיו, ועל רקע זה ביצע את המעשים בהם הודה. לשיטתו, גם אם היה מתגורר בתחומי הרשות הפלסטינאית ולא היה מצליח להביא חלב לבנותיו, כי אז נאלץ היה לבצע את העבירות בתחומי הרשות. הנאשם הוסיף, כי לא היה בכוונתו לפגוע באנשים. הנאשם הביע חרטה על המעשים שעשה והוסיף, כי אין בידיו לשלם לאלו שמהם לקח את כספם או רכושם.

דיון

7.         בשנים האחרונות הלכה והתגברה התופעה של פריצה באישון לילה לדירות ולבתים, כאשר בני הבית ישנים וחשים ביטחון בדלת אמותיהם. ביטחון זה מופרע על ידי אותם פורצים, כאשר מעירים הם את הישנים, לעתים קרובות באלימות רבה. האימרה "ביתו של אדם - מבצרו" הולכת ונשחקת. האימרה שהייתה נכונה נפלה שדודה לפני פורצים ושודדים חסרי לב ונעדרי מצפון. קל לדמיין את אשר עובר על בני הבית במצב שכזה ואת האימה הניבטת מפניהם, כאשר נאלצים הם לבצע את אשר מורים להם אותם פורצים חסרי לב. קשה לאין ערוך תחושתם של אותם אנשים מבוגרים, קשישים וחסרי ישע אחרים שמידת פגיעותם גדולה ויכולתם להתגונן מפני תופעה עבריינית זו מוגבלת ביותר. ככל שתופעה זו הולכת, נמשכת וגוברת מן הראוי, כי בית המשפט יעשה את אשר בידיו, בדרך של גזירת עונשים אשר יהא בידם להוקיע מעשים אלה, ולהרחיק את המבצעים מהחברה לפרק זמן ארוך, וזאת, בין השאר, לצורך הרתעתם והרתעת אחרים. גם המחוקק התייחס בחומרה רבה לביצוע עבירת שוד בחבורה (סעיף 402(ב) לחוק), כאשר קצב בצידה של עבירה זו מאסר של 20 שנה. גם בית המשפט העליון מצא להרחיב בנקודה זו. כבר בע"פ 501/93 בורוחוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, פסק דין מיום 9.2.95, מפי כב' השופט א' מצא) נאמרו דברים אלה:

"מעשי שוד אלימים, המבוצעים כלפי נשים המתגוררות בגפן, קשישים בודדים וחסרי-ישע אחרים - שמידת פגיעותם גדולה ויכולתם להתגונן מוגבלת - מהווים תופעה עבריינית בלתי נסבלת. וככל שמתרבים חסרי הלב והמצפון, המוכנים והמסוגלים לבצע פשעים מתועבים כאלה, מתחזק ומתעצם גם ההכרח להגן על הציבור מפניהם; על הציבור בכלל, ועל החלשים והיותר מועדים להיפגע מידם, במיוחד. וצורכי ההגנה על הציבור, מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות; הן לשם הוקעתם, הרחקתם ומניעת רעתם והן לשם הרתעת הרבים מפני ביצועם של פשעים נתעבים דומים".

דברים כהוויתם במקרה של פריצה לדירת קשישים וביצוע שוד, מצינו גם בדבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, פסק דין מיום 12.12.05):

"... ובלשוני אומר, הוא אירוע מזויע ומרושע; 'כסדום היינו, לעמורה דמינו' (ישעיהו א', ט'). חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת - זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order , שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות. מלאכת האיזון בין מכלול השיקולים אינה קלה; התחבטה בכך הועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (ועדת השופט אליעזר גולדברג; ראו דו"ח הועדה מתשרי תשנ"ח-אוקטובר 1997), ובין נסיבות החובה המחמירות, שיש להביאן בחשבון, כללה ריבוי מבצעי עבירה, התעללות בקרבן, ריבוי קרבנות, ותכנון מוקדם (עמ' 23-22); מרבית הנסיבות האישיות, למעט ליקוי נפשי או שכלי וגיל צעיר, הן נסיבות רשות (עמ' 25). ראו גם Marvin Frankel, Criminal Sentences, 1972 . גזירת הדין היא מן הקשות שבמטלות השיפוטיות, כי עניינה דיני נפשות לנאשמים - אך דיני נפשות הם גם לקרבנות וזולתם, וכך דיברו חכמים, "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנום פתוחה לו מתחתיו..." (בבלי סנהדרין ז' א')". 

ראה גם: ע"פ 11265/05 מדינת ישראל נ' פלוני, (טרם פורסם, פסק הדין מפי כב' השופטת מ' נאור מיום 7.8.06).

8.         מן הכלל אל הפרט. מעשיו של הנאשם חמורים ביותר. במקרה שלפנינו חבר הנאשם עם שלושה אחרים, אשר יחד פרצו לדירתם של זוג קשישים בשנות ה-80 לחייהם בשעת לילה מאוחרת. הפריצה אירעה כאשר הפורצים שברו את חלון המטבח בדירה, נכנסו לדירה כשהם רעולי פנים, ניגשו לחדר השינה של המתלוננים, העירו אותם, סתמו את פיהם ואיימו עליהם שיאונה להם רע אם ידברו או יזוזו ממקומם. נקל לשער את תחושתם הקשה ואת מבט פניהם של המתלוננים, כאשר באמצע הלילה מצאו עצמם בתוך דירתם, בחדר השינה, מול שלושה רעולי פנים הסותמים את פיהם ומאיימים עליהם. המדובר בטראומה קשה. אין ספק, כי מדובר בתעוזה רבה מצד הנאשם וחבריו לחדור כך לפרטיותם של המתלוננים. נזכיר, כי הנאשם ביצע את המעשים בשעה שנכנס לישראל שלא כחוק ושהה בה שלא כדין.

9.         המחלוקת בין הצדדים התמקדה למעשה בשאלה מהו העונש שייגזר על הנאשם והאם יהא כולו במצטבר לעונש של חמש שנות מאסר בפועל שנגזר עליו על ידי כב' השופט ד"ר ע' מודריק ביום 18.11.07 בת.פ. (מחוזי - ת"א-יפו) 40245/07, כאשר מניינם יחל מאותו מועד, או שמא יהא בחלקו חופף.

            מעיון בגיליון הרשעותיו של הנאשם עולה, כי כבר בשנת 1990 נדון ל-4 שנים של מאסר בפועל בגין עבירות ביטחון אותן ביצע בשנת 1988. בשנת 2002 נדון למאסר של 12 חודשים בגין עבירות של שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה וכניסה לישראל שלא כחוק.  בשנת 2004 נדון למאסר של 10 חודשים בגין תקיפת שוטר, זיוף בכוונה לקבל דבר במרמה וכניסה לישראל שלא כחוק. ביום 19.12.04 נדון למאסר של 20 חודשים בגין שיבוש מהלכי משפט וכניסה לישראל שלא כחוק. ביום 19.10.06 נדון למאסר של 4 חודשים בגין תקיפת בת זוג וכניסה לישראל שלא כחוק, וביום 4.6.07 נדון למאסר של שלושה חודשים ויום בגין כניסה לישראל שלא כחוק.

הנה כי כן, המאסרים בפועל קצרי הזמן יחסית, שנגזרו על הנאשם משנת 2002 ואילך לא הרתיעוהו מלבצע עבירות. דומה, כי אך משתחרר הוא מבין כותלי הכלא ושב לבצע עבירות. בת.פ. 40245/07 האמור עלתה נועזותו של הנאשם מדרגה בכך שביום 5.8.06, בשעה 03:30 לערך, ביחד עם שניים אחרים כשהם רעולי פנים, פרצו לבית במושב בית עוזיאל, כאשר בני הבית ישנו באותה עת. אחד משותפיו של הנאשם תפס את בעל הבית, חסם את פיו באמצעות סרט הדבקה ולפת את צווארו. שני השותפים האחרים קשרו את בעל הבית בחבלים. לאחר מכן הצמיד אחד הפורצים סכין לצווארה של בעלת הבית וכשזו החלה לצעוק הורה לה אחד מהפורצים למסור לידיו כסף וזהב ואיים עליה שאם תפצה פה ותצעק ישחט אותה. האישה ניסתה להדוף את אותו פורץ וכך נחתכה בידיה. שוב הצמיד מי מבין הפורצים סכין לצווארה ולצווארו של בעל הבית וגם זה נחתך בניסיון להדוף את תוקפו. בסופו של דבר, נטלו הנאשם ושותפיו כסף שהיה נתון במעטפה באחת המגירות, כסף מכיס חולצתו של בעל הבית, שתי שרשראות זהב שענדה בעלת הבית ותיק שהכיל כסף ומסמכים. בגין מעשים אלו נדון הנאשם לחמש שנים של מאסר בפועל, ביום 18.11.07. דומה, כי משלא נעצר הנאשם בסמוך לאחר ביצוע העבירות כאמור, ביצע מעשים דומים במקרה שלפנינו כחצי שנה מאוחר יותר, אם כי באלימות פחותה במידת מה.

10.       על בית המשפט להוקיע ולהרחיק את הנאשם מן החברה לתקופה ארוכה, גם אם נסיבותיו האישיות קשות. תחינותיו של הנאשם, כי לא זכה ולא ייזכה לראות את חמש בנותיו רכות השנים תקופה ארוכה, אין בהן כדי לשכנע את בית המשפט. על כך היה עליו ליתן את הדעת טרם ביצוע המעשים. האינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי של הנאשם. יחד עם זאת, יש מקום להתחשב, במידת מה, בנסיבות המקלות שפורטו לעיל, לרבות את העובדה שהנאשם הודה במיוחס לו, ובכך חסך מזמנו של בית המשפט ומהצורך להעיד את המתלוננת. כן יש ממש בטענה, כי לו היה הנאשם מצרף תיק זה לתיק שנדון לפי כב' השופט מודריק, לא היו נגזרים עליו 10 שנים של מאסר לריצוי בפועל, שכן העונש הראוי של מי שנמצא אשם בשני מעשי שוד איננו, בהכרח, כפל העונש שנגזר על מי שנמצא אשם במעשה שוד אחד ויחיד. התחשבות זו תבוא במקרה דנן כאשר חלק מהעונש שייגזר על הנאשם יחפוף את העונש שהוא מרצה כעת.