גז"ד בעניין ביצוע עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב

1.         הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. מדובר בעבירה מיום 4.4.07. באותו מועד החזיק הנאשם שני מכשירי טלפון ניידים שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים. בהכרעת הדין מיום 29.1.08 נקבע, כי משביקשו שוטרים לערוך חיפוש בבית חברתו, מסר הנאשם לבנה בן ה- 10 של חברתו את מכשירי הטלפון הניידים וביקש מהילד לזרוק אותם. הילד פעל לפי הוראותיו, שם את המכשירים בכיס מעילו ואחר-כך זרק אותם.

2.         במסגרת הכרעת הדין, זוכה הנאשם מיתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הכוללות עבירות של גניבת רכב והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

3.         כנגד הנאשם שלושה מאסרים על תנאי ברי הפעלה כמפורט להלן:

            א.         18 חודשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו בת.פ. (מחוזי חיפה) 111/96.

            ב.         12 חודשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו בת.פ. (רמלה) 1210/95.

            ג.          6 חודשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו בת.פ. (רחובות) 750/96.

4.         הנאשם,  יליד 1962, הוא בעל עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש, אלימות וסמים. העבירה בה הורשע בוצעה כארבעה חודשים לאחר שחרורו ממאסרו האחרון.

5.         ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר אשר יחפוף את העונש המותנה הארוך ביותר אשר הוטל על הנאשם (של 18 חודשים) ושהמאסרים על תנאי האחרים ירוצו בחופף. כמו-כן היא ביקשה להטיל על הנאשם מאסר על תנאי נוסף.

            לטענתה, עברו הפלילי העשיר של הנאשם וביצוע עבירה בסמוך לאחר שחרורו ממאסרו האחרון מלמדים על כך שהנאשם סיגל לעצמו אורח חיים עברייני. היא טענה שהנאשם לא למד את הלקח ממאסרים קודמים שנגזרו עליו וכי אין מקום להקל עמו.

6.         הסניגור ביקש להאריך את המאסרים על תנאי. בטיעוניו, הדגיש הסניגור כי הנאשם זוכה מהעבירות החמורות יותר, והורשע בעבירה מסוג עוון בה רף הענישה המקסימלי עומד על 6 חודשים. עוד ציין הסניגור כי הנאשם שהה במעצר עד תום ההליכים במשך למעלה מ- 9 חודשים עד ששוחרר בעקבות הכרעת הדין. לטענתו, הפעלת המאסרים על תנאי תהיה עונש בלתי מידתי למעשה שהנאשם הורשע בביצועו.

7.         בדברו האחרון לפני גזר הדין ביקש הנאשם מבית המשפט שלא לתת משקל יתר לעברו הפלילי אשר לדבריו החל בשנות ילדותו. הוא גם התיחס לתקופה הארוכה שבה שהה במעצר במסגרת ניהול התיק.

8.         לאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לאמץ את עמדת המאשימה וזאת מטעמיה, ומשלושה טעמים נוספים:

א.         על פי הפסיקה, "מהותו של עונש מאסר, בין שנקבע לריצוי בפועל ובין שהוטל על תנאי, הוא אותו עונש. אלא שעונש המאסר על תנאי הוא בבחינת מאסר שריצויו נדחה. לפיכך, כאשר מוטל על נאשם עונש שחלקו לריצוי בפועל וחלקו על תנאי, יש לראות בעונש המותנה חלק מתקופת המאסר הכוללת שהושתה על הנאשם. המאסר בפועל והמאסר על תנאי הם שני חלקים של אותו עונש, ועל שניהם חלים אותם כללים" [(רע"פ 5798,6115/00 ריזי ואח' נ. מ"י  (ההדגשות במקור - ש.פ.)].

            במקרה הנדון, נגזר על הנאשם מאסר מותנה ארוך של 18 חודשים לאחר שהנאשם ביצע עבירה של שוד מזוין. המאסר המותנה של 12 חודשים הוטל לאחר שהנאשם הורשע בביצוע עבירות גניבה. ואילו המאסר המותנה של 6 חודשים הוטל לאחר שהנאשם הורשע בביצוע עבירה של היזק ברכוש במזיד. מן הראוי כי ירצה את עונשי המאסר המותנים לאחר שחזר וביצע עבירת רכוש.

ב.         סעיף 56(א) לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט להורות על הארכת תקופת התנאי מטעמים שיירשמו, כאשר שוכנע שבנסיבות העניין לא יהא זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. במקרה הנדון, בפנינו שלושה  מאסרים על תנאי ברי הפעלה. אינני סבור כי קיימת הצדקה להארכת שלושת המאסרים המותנים בהעדר נימוקים מיוחדים שאינם מתקיימים במקרה הנדון.

ג.          יש מקום להחמיר עם הנאשם לאור נסיבות ביצוע העבירה.

 הנאשם ניצל ילד תמים בן 10, בנה של חברתו, בנסיון לשבש את מהלך החקירה המשטרתית בעבירה שביצע. מעורבות זו של הקטין הביאה לכך שהקטין נחקר במשטרה, ואף הוזמן כעד במשפט מטעם התביעה. (יצוין כי עדותו הייתה נדבך מרכזי בראיות התביעה).

קשה לתאר במילים את הטראומה שעברה על הילד הקטן הזה כתוצאה מכך שהנאשם סיבך אותו במזימותיו הפליליות. ראיתי זאת בבירור כאשר הילד המסכן הזה עמד על דוכן העדים ונאלץ לעבור חקירות של עורכי דין בנוכחות הנאשם, המוכר לו כ"דוד", שכנגדו נדרש להעיד (ראה בעמ' 69 לפרוטוקול). הנאשם לא סייע למעמד הקשה הזה והעיר הערות לילד במהלך עדות הקטין (עד שהנאשם הושתק על ידי בית המשפט - ראה עמ' 66 לפרוטוקול), מה שבוודאי הוסיף לפחד ולבלבול שעברו על הילד.

בנוסף, בשל סירובו להודות בהחזקת הטלפונים הניידים, חשף הנאשם את הילד למעמד המביך והמפחיד של עדות וחקירה בבית המשפט. במילים אחרות, הנאשם בפנינו בחר לנצל את זכויותיו על חשבון טובתו ושלומו של הילד. אמנם זכותו של הנאשם היתה לנהל הוכחות, ואולם בכך ויתר הנאשם על ההקלות שהיה זוכה בהן אילו הודה במיוחס לו, ובכלל זה, "נקודת זכות" בבקשתו להארכת המאסרים על תנאי ברי ההפעלה .