1
. ביום 27.1.92 נדון הנאשם ל-20 שנות מאסר בפועל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט סטרשנוב) בגין עבירת אינוס של ילדה כבת אחת-עשרה, נשוא המשפט החוזר. ערעורו של הנאשם על הרשעתו זו ועונשה, נדחה על ידי בית המשפט העליון.
ביום 5.9.05, הוחלט על ידי כב' השופט א' א' לוי, על משפט חוזר והתיק הגיע לידינו.
ביום 15.6.09, הורשע הנאשם על ידינו בעבירת האינוס במסגרת המשפט החוזר, והטיעונים לעונש נשמעו בפנינו היום.
2.
בטיעוניו בפנינו, עתר התובע המלומד, עו"ד קורצברג, להטלת עונש של 20 שנות מאסר על הנאשם, כפי שהוטל עליו במשפט המקורי.
בהמשך טיעוניו עתר התובע להימנע מניכוי תקופת המעצר, בת כארבע שנים, שאותה ריצה הנאשם מיום ההחלטה על המשפט החוזר ועד היום.
בקשתו זו ביסס התובע על סעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המורה כדילהלן:
"מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת; היה הנידון משוחרר בערובה אחרי גזר הדין, לא יבואו ימי שחרורו במנין תקופת העונש".
כך, לדבריו של התובע, אף שהסכים, ככלל, כי הפרקטיקה המקובלת בבתי המשפט היא ניכוי של תקופת מעצר שריצה נאשם, מעונש המאסר המוטל עליו באותו ענין, עקרון, שאין להחילו על עניננו, אליבא דידו.
הנימוק העיקרי שהעמיד התובע בפנינו לבקשתו זו, נעוץ במסוכנותו הרבה של הנאשם, כפי שהיא משתקפת, בין היתר, מדו"ח הערכת המסוכנות שהוגש לנו היום.
לדבריו, שומה על בית המשפט להגן על ציבור הילדים שעשוי לעמוד בסכנה מוחשית מרגע שחרורו של הנאשם הזה מבית הכלא.
3
. לשיטתו של התובע, עוד, אין בבקשתו זו להמנעות מניכוי תקופת המעצר האמורה, מתקופת המאסר, כדי לסתור את הוראות סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984, המקנה לבית המשפט במשפט חוזר, את כל הסמכויות הנתונות לו במשפט פלילי רגיל,
"פרט לסמכות להחמיר בעונש".
שהרי, אותו עונש של 20 שנות מאסר, כך טען, נשאר בעינו, מבלי שנוכתה ממנו תקופת מעצר כלשהי.
בענין זה הסכים התובע, כי ניתן גם לנכות רק חלק מתקופת המעצר, לפי שיקולו של בית המשפט.
4.
לא כך גרסו באת כחו המלומדת של הנאשם, עו"ד פינק, והנאשם עצמו.
לשיטתם לא בכדי הגביל המחוקק את בית המשפט היושב במשפט חוזר, את סמכויותיו של בית המשפט בענישת הנאשם, באופן שלא יוחמר בפועל, מן העונש שהוטל עליו במשפט המקורי.
הרציונל העומד, לדעתם, בבסיסו של סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, בהגבלת הסמכויות כמתואר, הוא, הסרת כל חשש של מי שמבקש משפט חוזר, מפני החמרה בעונשו.
5
. שקלנו הטיעונים הנ"ל, ושבנו ובחנו את החוק והפסיקה שהוגשה לנו. הגענו למסקנה, כי הצדק עם ההגנה בענין זה.
אין ספק, כי אימוץ פרשנותו של התובע כפי שהובאה בפנינו, תוצאתה בפועל הגדלת עונשו של הנאשם, בניגוד לתכלית החקיקה.
במקביל, איננו רואים מקום להעתר לבקשת הסניגורית והנאשם, לקיצור עונשו באופן שיעמוד על תקופת מאסרו עד היום, קרי, כ-½18 שנים, ושחרורו לאלתר. זאת בעיקר, על רקע חומרת העבירה, נסיבותיה ומסוכנותו הרבה של הנאשם הזה.