גורביץ נ' הרץ ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 30.6.13 בצומת הטייסים.

2. לטענת התובע, נסע ישר בכביש פקוק. הרכבים שנסעו לפניו בלמו וגם הוא בלם את רכבו. בשלב זה, הרגיש התובע בחבטה מאחור, אשר הדפה אותו לעבר המשאית שלפניו וכך נגרם לו נזק מלפנים ומאחור.

3. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו כי נסע בזהירות מאחורי רכב התובע. לפתע, פגע רכב התובע ברכב שלפניו. הנתבע מיד בלם רכבו אך לא הספיק לעצור לחלוטין ופגע בחלקו האחורי של רכב התובע, וזאת ללא שהדף את הרכב התובע וללא שגרם נזק נוסף לרכב הראשון שנפגע אך ורק כתוצאה מפגיעת רכב התובע. הנתבעים טענו כי הצטרפו לתאונה קיימת ולכן לא מוטלת עליהם אחריות.

4. במהלך הדיון שנערך בפני, העיד התובע וחזר על גרסתו לפיה נסע בפקק כאשר הרכב שלפניו מסוג משאית בלם. התובע הספיק לבלום את רכבו ואז פגע בו רכב הנתבע והדפו לעבר המשאית. התובע חזר וטען כי לא פגע ברכב המשאית קודם להדיפתו ע"י הנתבע וכי במידה והיה פוגע הנזק לרכבו מקדימה היה גדול יותר בעוד הנזק לרכבו מקדימה אפשר לו להמשיך בנסיעה לאחר התאונה. התובע טען כי לא הביא את הנהג ברכב הראשון מאחר וזה טען כי אינו יודע דבר על התאונה.

בנו של התובע, העיד כי אביו התקשר אליו לאחר התאונה ויידע אותו כי נהדף ע"י רכב שנסע מאחוריו לעבר משאית שנסעה לפניו.

5. נהג הנתבעת העיד וטען כי נסעו בפקק והוא והבחין כי המשאית שנסעה לפני התובע נעצרה. הנתבע טען כי התובע בלם אף הוא והנתבע גם הוא בלם אך לא הצליח להימנע מפגיעה ברכב התובע. הנתבע נשאל מספר פעמים האם הבחין שרכב התובע פגע במשאית קודם לפגיעתו ברכב התובע והוא הודה כי יתכן ונותרו מספר סנטימטרים בין המשאית לרכב התובע בטרם הדפו אך הוא אינו יכול לומר זאת בוודאות. בהמשך שינה וטען כי התובע פגע במשאית ואז הנתבע פגע בו והדפו למשאית.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתו של התובע ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים בהוצאות התובע, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בעקביות על גרסתו לפיה רכבו הספיק לבלום, כאשר רכב הנתבע שנסע מאחוריו פגע בו והדפו לעבר המשאית שהיתה לפניו.

בנוסף, תמונות הנזק מתיישבות עם גרסת התובע לפיה התאונה ארעה באופן שתיאר.

כמו כן, עדותו נתמכה בעדותו של בנו ששוחח עם אביו לאחר התאונה. וכידוע בתביעות קטנות, ניתן להתיר גם עדויות שאינן קבילות, כגון עדות שמיעה. אומנם התובע נמנע מהבאת הנהג ברכב הראשון אך מדבריו של התובע התרשמתי כי לא היה בו כדי להואיל ולשפוך אור על אופן התרחשות התאונה.

מנגד עדותו של הנתבע היתה בלתי מהימנה, כך טען תחילה כי לא הבחין במפגש שבין רכב התובע למשאית שלפניו בטרם התנגש בו, ואף הודה כי יתכן ונותר מרווח בין רכב התובע למשאית בטרם פגע ברכב התובע והדפו. ברם, בהמשך שינה גרסתו וטען כי הבחין בתאונה המתרחשת בין רכב התובע לבין המשאית. כך שעלה ספק בדבר מהימנות גרסתו.

לפיכך, סבורה אני כי היה על הנתבע לשמור מרחק בטחון מרכב התובע שלפניו, מרחק שיאפשר לו לבלום בשעת חירום בעת שהתובע בלם, לאור בלימת המשאית שנסעה לפניו, ולנקוט באמצעים הדרושים ע"מ שלא לפגוע בו. משלא עשה כן, הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

באשר לנזק הנתבע בגין עוגמת נפש מצאתי מקום להתערב בו ולהפחיתו משבתביעת רכוש עסקינן.

7. סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 3,814 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 27.10.13 , ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, יישאו הנתבעים בהוצאות משפט בסך 600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"א אדר ב תשע"ד, 23 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.