גולדברג נ' פסיק ואח'

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (השופטת נסרין עדוי) מיום 25.3.11, לפיו קבע 20% רשלנות תורמת של המבקש לקרות התאונה, "וכן בענין אי פסיקת התביעה במלואה, לרבות הוצאות שכירות." המשיבים מתנגדים לבקשה, והסכימו שאפעיל סמכותי לפי תקנה 410.

מאחר שבית המשפט לתביעות קטנות הוא הליך מיוחד, קצר ויעיל, נשללה זכות הערעור המוקנית לכל צד, ויש צורך בבקשת רשות ערעור, על מנת לסנן את הערעורים, כך שמלבד הכללים הרגילים באשר לאי התערבות ערכאת הערעור בפסק הדין של הערכאה הדיונית, ידונו ערעורים שיש בהם חשיבות כללית, או שהם כוללים שגיאה בולטת העלולה לחזור על עצמה.

בנסיבות הענין שנדון בבקשה, הגעתי למסקנה שיש להיעתר חלקית לבקשה לרשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור באותו חלק שעליו מדובר. אפרט את דברי.

אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור שביקשה לפסוק למבקש את התביעה במלואה, לרבות הוצאות שכירות. המבקש לא תבע בתביעתו כלל הוצאות שכירות, ובדין בית המשפט לא חייב את המשיבים בתשלום הוצאות שכירות שלא נתבעו בתביעה. המבקש תבע בתביעתו 15,000 ₪ עוגמת נפש. זהו פיצוי הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. הערכאה הדיונית נימקה אי פסיקת סכום כלשהוא בגין עוגמת נפש בצורה תמציתית, כנדרש, בכך שלא מצאה הצדקה כלשהי לכך. ואכן, מלבד המילים בכתב התביעה התובעות סכום זה, שיש להוכיחו ככל נזק, לא נאמר דבר על כך, לא בכתב התביעה ולא בעת עדותו של המבקש בדיון בתביעה. המבקש כלל לא העיד על קשר רגשי שהיה לו לחלקי הרכב שהוחלפו עקב התאונה, או על בזבוז זמן ועצבים עקב הצורך בתיקון הרכב, או כל עדות אחרת שתתמוך בטענתו שהוא זכאי לפיצוי של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש. לפיכך, בדן נקבע שאין הצדקה לפיצוי בשל עוגמת נפש.

אציין, כי המבקש תבע 10,388 ₪ בצירוף הוצאות שמאי של 812 ₪, וטען שהצירוף שלהם הוא 12,000 ₪. הצירוף הוא 11,200 ₪, וכך קבע בית המשפט קמא.

שונים הדברים לגבי חיוב המבקש ברשלנות תורמת. אני מקבל את טענות המשיבים, שאין להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט, אבל הקביעה העובדתית היתה שהתאונה אירעה גירסת המבקש ולא כגירסת המשיבה הנהגת. כלומר, שני כלי הרכב עמדו ברמזור אדום, כשהמשיבה בנתיב השמאלי והמבקש בנתיב הימני, שני כלי רכב מאחוריה. כאשר התחלף הרמזור לאור ירוק, החלו כלי הרכב לנסוע, ואז סטתה המשיבה מנתיבה ונכנסה לתוך נתיבו של המבקש, שהצליח להסיט את רכבו ימינה למנוע תאונה חמורה יותר, ונגרמו נזקים לרכב המבקש לאורך צידו השמאלי. אלה הנסיבות שבהן קרתה התאונה לפי קביעת בבית המשפט.

לאחר קביעות אלה, קבע בית המשפט "דומה כי יש לייחס לתובע אשם תורם לאירוע התאונה. רכבו של התובע, הגם שנסע בנתיב הימני, עדיין הוא היה מאחור, והיה באפשרותו לראות את רכבה של הנתבעת ולהיזהר ממה שמתרחש לפניו. אשר על כן, אני קובעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%". קביעה זו מנוגדת לאשר נקבע בדבר נסיבות התאונה. רכב המבקש לא היה מאחורי רכב המשיבה אלא לצידו. כל עוד רכב המשיבה היה בנתיבו, לא היה על המבקש להיזהר ממנו, ולא היה עליו לצפות שיסטה לנתיבו. כאשר סטה רכב המשיבה לנתיבו, כבר לא היה רכב המבקש מאחורי רכב המשיבה אלא בצידו, ולכן הנזקים אירעו בצד השמאלי של רכב המבקש. המבקש לא יכול היה לעשות יותר ממה שעשה – לסטות ימינה כמיטב יכולתו על מנת למנוע פגיעה חמורה יותר.

לפיכך, אין הצדקה לקביעת בית המשפט קמא בדבר אשם תורם המוטל על המבקש.

על כן, לגבי קביעת האשם התורם, אני מקבל את הבקשה, נותן למבקש רשות ערעור, דן בבקשה כבערעור, מקבל את הערעור ומבטל את קביעתו של בית המשפט קמא, בדבר אשם תורם של המבקש. אשר על כן, המשיבים ישלמו למבקש את מלוא הנזקים הישירים שהוכחו בסך 11,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 21.5.10, ועוד הוצאות משפט, בתביעה ובבקשה לרשות ערעור, בסך 5,800 ש"ח.

המזכירות תחזיר למבקש את הערובה שהוגשה.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"א, 19 מאי 2011, בהעדר הצדדים.