גויטע נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העוררים רינה ואברהם הם אחים ילידי 1933 ו-1931 בהתאמה, שחיו עם הוריהם בטריפולי בלוב בתקופת המלחמה.

המשיבה דחתה תביעותיהם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) והם עוררים בפנינו על ההחלטה. העררים הוגשו בנפרד ובא כוח העוררים ביקש לאחד בהם את הדיון.

יצויין כי שמיעת הראיות בתיק המאוחד הסתיימה ב- 29.6.11. המשיבה ביקשה להגיש לועדה את תיק הרשות של העוררת רינה והתחייבה לכך תוך 15 יום. בסופו של דבר התיק לא הוגש ולבקשת ב"כ העוררים פסק הדין יינתן מבלי שהועדה עיינה בו. העתק ההצהרה של רינה משנת 2001 נמצא בחומר שהעביר לועדה ב"כ העוררים ואנו רואים בה חלק מחומר הראיות שבתיק.

להלן עיקרי גרסאות העוררים

רינה

העוררת פתחה וסיפרה על מכות שקיבלה מחיילים גרמנים: "לרובע היהודי איפה שהייתי באו כמה גרמנים עם המגפיים שלהם ונתנו בעיטות למי שעבר, לי ולאחותי הרביצו עם המגף" (עמ' 2 ש' 5). בהמשך מתארת אירוע אלים נוסף שעברה יחד עם אחותה: חיילים ישבו ואכלו במקום שהיא ואחותה שיחקו, הם זרקו להן לחם וכשנגשו לקחת אותו, שיסו בהן כלבים שנשכו ופצעו אותן.

עוד אמרה העוררת כי אביה ובני משפחה נוספים נלקחו למחנה עבודה ומי שנותר חי בפחד מפני המעשים של הגרמנים כפי שתיארה בעדותה. בעקבות כל אלה, המשפחה עזבה את טריפולי לעמרוס שם חיו בתנאים קשים ביותר.

בחקירה הנגדית הוסיפה כי בית המשפחה נפגע בהפגזות וחלק ממנו נהרס, ובהצהרה אמרה כי המשפחה חזרה לטריפולי לפני עזיבת הגרמנים וזאת ככל הנראה בשל המצב הירוד של חלק מבני המשפחה.

העוררת מתארת בהצהרתה את האווירה הקשה בטריפולי באותה עת; פחד מהגרמנים, הפסקת לימודים, לקיחת אביה וקרובי משפחה נוספים למחנות עבודה וכן את האירוע האלים בו חיילים גרמנים שיחררו כלביהם לעברה ולעבר אחותה שעה שהבנות שעברו לידם והן נושכו ונפצעו.

כעולה מגרסאות העוררת היא הרחיבה בעדותה, לעומת המסופר בהצהרה, את סיפור האלימות הקשור בכלבים וכן לא הזכירה בהצהרה את האירוע האלים הראשון עליו העידה בפנינו.

אברהם

בטריפולי שרר פחד מפני הגרמנים. אביו נלקח למחנה עבודה והמשפחה עזבה מיד לעמרוס. בעמרוס גרו בצפיפות עם בני משפחה אחרים, עזבו וברחו לכפרים אחרים.

בחקירה הנגדית סיפר העורר, לראשונה, על מכות שקיבל מהגרמנים "הלכתי ברחוב, תפסו אותי מהגרון, נתנו לי בעיטה" (עמ' 6 ש' 9). לדבריו, סבל מהמכות חודש ימים ולא יצא מן הבית. כמו כן סיפר לראשונה בחקירה נגדית על חיפוש אלים במהלכו נכנסו הביתה שני גרמנים וקרעו את המזרנים (שם ש' 2).

בעקבות שאלת הועדה הוסיף כי נכח בבית בזמן כשאחיותיו חזרו פצועות ומדממות וסיפרו לו שגרמנים שיסו בהן כלבים שנשכו אותן (עמ' 7 ש' 15- 18).

העורר לא הזכיר בהצהרה המצורפת לתביעה שהוגשה בשנת 2001 את אירועי האלימות שחוו הוא ואחיותיו ותרץ זאת בפנינו בכך שבעת מילוי טופס התביעה לא נשאל על הדברים. גם הוא כאחותו מתאר בהצהרתו בצורה שוטפת וקולחת את קורות המשפחה ומציין כי כילד פחד מחיילים גרמנים שהתהלכו במגפיים.

דיון

א. העוררת מבקשת הכרה כנכה נרדפת לפי חוק הרדיפות על יסוד שתי עילות: הלכת הפחד והיותה קורבן לאלימות. באשר לעורר, אנו מתבקשים לקבוע כי הוכחה לגביו העילה של הלכת הפחד.

ב. בחנו היטב את גרסאות העוררים ולא מצאנו בהן ביסוס להלכת הפחד. דברי העוררים על נסיבות עזיבתם את טריפולי מצביעים על חשש כללי מפני הגרמנים ובחירה של המשפחה לעזוב את העיר לזמן מה, כפי הנראה בשל ההפצצות. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שחזרו לביתם בטריפולי בעוד הגרמנים נמצאים שם (ראה הצהרת העוררת).

איננו מפקפקים ומקלים ראש בסבל שעבר על המשפחה, אך על פי החוק וההלכה הפסוקה לא די בכך על מנת לקבל את הערר בגדרה של הלכת הפחד.