בפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מתאריך כ"ד בסיון תש"פ (16.6.2020) ומתאריך ל' בסיון תש"פ (22.6.2020), הדוחות את בקשת הפסילה שהוגשה על ידי המערער.
המערער שב ומעלה בפנינו את הטיעונים לפסלות, אותם העלה בפני בית הדין האזורי שאותו הוא מבקש לפסול.
המערער מצביע על מספר החלטות שנתנו על ידי בית הדין האזורי, שלטענתו, מצביעות על הטיית הדין של בית הדין לטובת המשיבה ולרעת המערער.
לטענת המערער ההחלטות המוטות נבעו מ'משוא פנים' ממשי, שרחש בית הדין כלפי המשיבה, מה שמהווה עילה לפסלות לפי סעיף 19(א) לחוק הדיינים.
לטענת המערער, המקור והסיבה למשוא הפנים הנ"ל הוא שיחה ששוחח אב"ד עם גורם חיצוני בטרם הדיון, על טיבם של הצדדים, כשבעקבות אותה שיחה, לטענת המערער, גיבש ביה"ד את עמדתו השלילית ביחס למערער, ו'המשחק מכור' מראש.
כך גם ביחס למכתב שכתב אותו גורם שלישי שהוכנס לתיק שבו התייחסות שלילית למערער, ונשאר חסוי בפני המערער.
בית הדין מבהיר, שהעילה שעליה מצביע המערער לפסלות, שאב"ד שוחח עם גורם חיצוני המקורב למשיבה (רבו של אביה של המשיבה), שהכפיש את שמו הטוב של המערער ושלא במסגרת של ההליך המשפטי, יכולה לשמש כעילה להגשת ערעור ככל שנתנה החלטה שלטענת המערער היא מוטעית, אבל לא כעילה לפסלות, אלא אם כן יצביע המערער, על כך שיש בשיחה חיצונית שכזו כדי לגרום לחשש ממשי למשוא פנים, ועל כך, שעוד בטרם החל ההליך המשפטי התגבשה אצל הדיין הכרעת הדין הסופית, לאור הדברים שהושמעו לו. לא די בכך שיצביע ששיחה שכזו יכולה להשפיע על הכרעת הדין במודע או שלא במודע כדי להוביל לפסלותו של הדיין. אמנם, גם התנהלות לא תקינה יכולה להוביל לעיוות הדין ולהכרעה משובשת, אבל היא אינה מובילה למשוא פנים של הדיין כלפי אחד מבעלי הדין, וממילא לא לפסלותו של הדיין.
א- נקדים ונאמר שבדחיית הבקשה לפסלות שנתנה על ידי בית הדין האזורי, היא שוללת לחלוטין את הטענה שהתקיימה שיחה שכזאת (על אף שייתכן שהתקיימה שיחה אלא שעניינה היה מכתב שביקש הצד השלישי להעביר לבית הדין), וכל דברנו להלן הם סביב העקרונות שבבקשת פסלות.
דיין פסול שנתן החלטות, כל החלטותיו בטלות מאליהם; אין צורך לערער על תוכנם, ואין להם ערך כל שהוא של החלטה שיפוטית. הם אינם ניתנות לאכיפה, גם אם הם היו צודקות לחלוטין ולא נמצאה בהם טעות או שגיאה כל שהיא, שכן אין זו החלטה של דיין/שופט.
לעומת זאת, פגם בהליך שלטענת המבקש יכולה להטות את הדין, אינה בהכרח מובילה לפסלות הדיין, וממילא לא ניתן לקבוע מראש שכל ההחלטות שלאחריו בטלות וכל ההליך אין לו תוקף של הליך שיפוטי. הדרך לתקוף אותו זה דרך תקיפת ההחלטות עצמן לגופן.
כך למשל, מי שדן את קרובו או את אוהבו (שזו יכולה להיות עילת פסלות מובהקת) יכול להטות את הדין במודע ושלא במודע, מבלי שהוא פגע בהליכי משפט תקינים (ויכול גם לפגוע בתקינות ההליכים בגלל הקרבה והאהבה), אבל זה נכנס לקטגוריה של פסלות ושל משוא פנים כלפי אוהבו שיכולה להוביל לפסילתו של הדיין. משנפסל הדיין כל ההחלטות שניתנו על ידו בהליך בטלות מאליהם.
לעומת זאת, דיין ששמע טענות של צד אחד ללא נוכחות הצד השני או מבלי לקבל את תגובתו (מה שבהחלט יכול לייצר עוות דין), אי אפשר לטעון, שיש כאן חשש ממשי למשוא פנים ולטעון לפסלותו של הדיין. יש כאן פגם משמעותי ביותר בהליך השיפוטי, שיכול להוביל לעיוות הדין, אבל לא למשוא פנים. הדרך לתקוף התנהלות שכזו היא בשתיים. דרך הגשת ערעור. דהיינו, ככל שההחלטה שנתנה בסופו של ההליך המדובר, לטענת הנפגע, היא שגויה, הוא מגיש עליה ערעור, כשעילתו שבערעור היא הפגם בהליך שהוביל לטעות. נוסף לזה היא הדרך של הגשת תלונה על התנהלות שיפוטית לא תקינה, גם אם הטוען לא נפגע כלל מהחלטה שגויה, וכאמור אין זה המקרה שבפנינו, שברור לנו, שתלונה שכזו תידחה על הסף. כך גם אם לטענת המבקש נתקבלה ראיה לא תקינה, זה לא מוביל לפסילה, אלא זוהי עילה מוצדקת לבקשה להוצאתה מתיק, ולערעור על ההחלטות שנתנו בעקבותיה, אם לטענות המבקש הינם שגויות.
תפקידו של דיין ושופט בישראל היא להתעלות מעל כל השפעות חיצוניות שאינם רלוונטיות בבואו להכריע בסכסוך שבא לפתחו ולשפוט צדק.
כך גם ביחס להליך שיפוטי שיכול להוביל להסתתמות טענותיו של בעל דין צריך להימנע מכל אפשרות שכזו, אבל כל זה אינו מוביל לפסילת הדיין, וההחלטות שניתנו לאחר מכן ניתנות לתקיפה על ידי ערעור או בר"ע אבל הם אינם בטלות מאליהם, כמו בהחלטות שנתנו על ידי דיין פסול.
ב- דיין ששמע מבעוד מועד טענות בעל דין שלא בפני הצד השני, האם זה כשלעצמו פוסל אותו מלדון בדינו, והאם ראוי שיימנע מלדון, ואם לאחר שדן ופסק את שפסק, האם בדיעבד דינו פסול, יבואר להלן.
בשו"ע חו"מ (סימן יז סעיף ה), נפסק:
"אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו [...] וכן הבעל דין מוזהר על כך."
בש"ך שם (ס"ק ט) כתב, שאם כבר שמע שלא בפני בע"ד, מותר לו לדון את הדין, ואינו צריך להסתלק מן הדין, ומקורו בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סימן צג) ושו"ת מהרשד"ם (סימן ב)[1]. ובפת"ש שם (ס"ק ח) הביא שכן כתב כנה"ג (אות יד) בשמם, ושכן מוכח מהסמ"ע (ס"ק יא) שכתב "ואז לא ישמע לכתחילה".