גבריאלי בן עמי נ' פרטוש דגנית

החלטה

בפני בקשה מטעם הנתבעת (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

המבקשת טוענת כי סיכויי התביעה של המשיב קלושים ומדובר בתביעת סרק של ממש. משום שבת.א 54264/06- בו תבע בעלה של המבקשת את התובע בגין לשון הרע, ניתן פס"ד ע"י כב' סגנית הנשיאה אלמגור ולפיו התובע הוציא לשון הרע כלפי המבקשת ובעלה. ולפיכך חויב בתשלום פיצוי על כך 40,000 ₪.

יצוין, כי בשתי התובענות, מדובר באותו אירוע עובדתי ממש.

בנוסף, טענה המבקשת כי מצבו הכלכלי של המשיב רעוע. עם הגשת התביעה דנן, קיבל המשיב פטור מאגרה. בתצהיר הבקשה טען המשיב כי הינו דלפון וחי אך ורק מקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי. כמו כן, ציין כי אין ברשותו נכסים ו/או הכנסות נוספות פרט לקצבת הנכות וכי הוא גר בבית אימו הקשישה.

לא זו אף זו, התובע אף אשרר את אי יכולתו לשלם ו/או לעמוד בהוצאות שנפסקו לחובתו, עת לא פרע את חוב הוצאות המשפט אשר נפסקו נגדו בדיון מיום 11/12/08.

גם כאשר נפתח תיק הוצל"פ כנגד המשיב לתשלום ההוצאות דנן, הנ"ל לא צלח נוכח קושי ניכר לאתר מקורות כספיים מהם ניתן לפרוע את חובו.

עוד ובנוסף, המשיב אף לא פרע את חובו כלפי בעלה של הנתבעת בסך 40,000 ₪.

המשיב לא ציין בכתב התביעה את כתובתו למסירת כתבי בית דין, כפי המתחייב ממנו בתקנות. ובתצהירו למתן פטור מאגרה, ציין כתובת שגויה.

התובעת טוענת כי, המשיב כבר הוכיח את התחמקותו מתשלום חובותיו שנפסקו לו וכאשר התובע לא סיפק כתובת ו/או שסיפק כתובת לא נכונה אשר בעטיה היה צורך להמציא לו את טופס האזהרה רק בהמצאה אישית במהלך אחד הדיונים בפני ראש ההוצל"פ, הרי שבלתי נמנע לחייבו במתן ערובה לתשלום ההוצאות.

בתגובה מטעם המשיב נטען, כי פס"ד שניתן בת.א54264/06, ניתן ללא סיכומים, ללא עדויות, ללא תצהירים וללא מסמכים התומכים בתובענה, ולכל אורך הדרך נעשו מעשים שבגינם פנה התובע ללשכת עו"ד כנגד עו"ד עדי בן יעקב שאף בחר שלא להופיע לדיונים כפי שעולה מהפרוטוקולים, וכיום מעכב מסמכים ולא מוסרם למשיב.

בתובענה נשוא הבקשה יש למשיב עילה בגין הוצאת דיבה ולשון הרע כפי שניתן לראות גם מתצהיר העדות ראשית שלו עצמו ושל 2 עדים נוספים.

זאת ועוד, ביהמ"ש בערכאה הראשונה מורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע רק במקרים חריגים, וזאת בכדי לא לסגור את דלתות בית המשפט בפני האזרח.

במקרה דנן, לא מדובר במקרה יוצא דופן וחריג אשר אמור להצדיק הפקדת ערובה.

בתשובה לתגובה מוסיפה המבקשת וטוענת כי ההלכה הפסוקה אכן קובעת שלא לחייב תובע בערובה רק מחמת עוניו, כדי לא לפגוע בזכות החוקתית של האזרח לפנות לערכאות.

אולם, לאזרח התובע אין זכות להתל במערכת המשפט ו/או בנתבע, לגרור את ההליכים לשווא, לגרום לנתבע לנזקים ולנצל ניצול ציני את הליכי המשפט.

מהיום בו הוגשה התובענה, עוד בינואר 2008, התובע מתנהל בעצלתיים, לא מגיע לדיונים, לא מבצע את המוטל עליו בהחלטות ביהמ"ש וגורר את הדיון לשווא וגורם להוצאות רבות למערכת בתי המשפט ולמבקשת.

בהתאם לקבוע בתקנה 122 לתקנות (אי מילוי צו של ביהמ"ש) ובתקנה 156 (חוסר מעש), הרי שרק עקב מחדלו של התובע ואי ציותו להוראות ביהמ"ש בהגשת תצהיריו, יש בכדי למחוק את התביעה לאלתר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות בנסיבות הקיימות על הפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

5129371546783135129371