גבסו נ' כונס נכסים רשמי

לפני בקשת הנאמנת לביטול הליכי פשיטת הרגל נגד החייב.

רקע

ביום 21.2.16 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, לבקשתו. נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסכום של כ-786,000 ₪, אשר אושרו בסכום של כ-418,000 ₪. עד עתה הצטברו בקופה רק כ-40,000 ₪.

ביום 1.1.18 הוכרז החייב כפושט רגל במסגרת דיון שהתקיים במעמד הצדדים (באותו מועד, תיק זה ותיק פשיטת הרגל של אשת החייב היו מאוחדים והדיון התקיים בתיק המאוחד, התיקים הופרדו ב-9.10.18, להלן יכונו החייב ואשתו: "החייבים").

לקראת הדיון הוגש דוח מסכם בתיק המאוחד, בו נמסרו הפרטים הבאים: החייב יליד 1976; נשוי ואב ל-4 קטינים, אחד מהם מהנישואין הנוכחיים ושלושה קטינים מנישואין קודמים; הכנסות התא המשפחתי מסתכמות בכ-24,500 ₪; החייב משלם מזונות אשר לא הוקצבו; נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסכום של כ – 786,000 ₪ אשר אושרו בסכום של כ-418,000 ₪; נכון למועד הדיון שילם החייב 3000 ₪ לחודש.

בית המשפט ביקש מהצדדים להתייחס לגובה התשלום החודשי ומשך תכנית הפירעון המוצעת ובתגובה השיב ב"כ החייב, בין השאר, כי:

"... הוא לא צריך להיות עבד של נושיו. הרציונל בקביעה הזו הוא לעודד חייבים לעבהוד ולמצות כושר השתכרותם, שהרי טבע האדם סביר והממוצע וההגון הוא כזה שאם יחמירו איתו, הוא עלול לא למצות את כושר ההשתכרות ולשלם הרבה פחות מהסכום שמשלם היום.".

בית המשפט עיין בדוחות החודשיים ובתלושי השכר שהוצגו לו ומצא שההכנסה הממוצעת של החייב עומדת על 19,600 ₪ לחודש (והעיר לחייב על דיווחים לא נכונים בדוחות החודשיים).

נוכח הנתונים שהוצגו לבית המשפט, נקבע שהחייב ישלם סכום של 6000 ₪ לחודש, מחודש 01/2018.

ב-14.2.18 ביקש החייב (ביחד עם אשתו) להפחית את התשלום החודשי), לסכום של 2000 ₪ לחייב (ו-500 ₪ לאשתו) (בקשה 23). בתצהיר שצורף לבקשה, טען החייב כי שכרו הממוצע הסתכם בששת החודשים האחרונים ב-20,109 ₪, אך אין אפשרות להסתמך על הממוצע הנ"ל; מחודש 01/2018 פחת שכרו והוא צפוי להתייצב על סכום ממוצע של כ-12,000 ₪ נטו.

ב-2.5.18 נדחתה הבקשה, ונקבע:

"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור כי דין הבקשה להידחות. טענת החייבים לשינוי נסיבות וירידה משמעותית בשכר, על רקע הדיון שהתקיים ביום 1.1.8, במסגרתו הביעו החייבים את מורת רוחם מתכנית הפירעון והחלטת בית המשפט (כך בעמ' 5, ש' 5 ו-8 לפרוטוקול הדיון), וב"כ החייבים אף ציין כי "טבע האדם סביר והממוצע וההגון הוא כזה שאם יחמירו איתו, הוא עלול לא למצות את כושר ההשתכרות ולשלם הרבה פחות מהסכום שמשלם היום" (עמ' 3, ש-30-31), מלמדת על כך שהחייב בוחר שלא למצות את כושר השתכרותו על מנת להפחית את התשלום לנושיו. בית המשפט אינו יכול להכשיר מצב בו חייב בעל כושר השתכרות, יבחר שלא למצות את כושר השתכרותו, על מנת להפחית בתשלום לנושיו.".

ב-19.7.18 נדחתה בקשת רשות לערער על ההחלטה (רע"א 4333/18).

ב-8.8.18 ביקש החייב, שוב, להפחית את התשלום החודשי ל-1000 ₪ (בקשה 26). לטענתו, ביום 30.6.18 הוא פוטר מעבודתו.

בתשובת הנאמן דאז, עו"ד אלי בן חנן, מיום 20.9.18, הוא דיווח כי: הנאמן פנה למעסיקו של החייב כדי לברר את הסיבה לפיטורי החייב, הסתבר שהחייב קיבל מהמעסיק מפרעות והלוואות רבות, אותן הסתיר מהנאמן בכך שהגיש תלושי שכר בהם נמחקו ההלוואות; מהמעסיק התברר שהחייב התנה את המשך העסקתו בקבלת הלוואות רבות נוספות ו-"... כשהמעסיק ראה שהדבר הופך לבלתי סביר ונסבל עצר זאת, כשזה קרה החייב החליט להתפטר מרצונו כשהוא מותיר חוב ע"ס 10,250 ₪ למעסיק.". הנאמן פירט בתשובתו מחדלים נוספים של החייבים.

לאחר שהוגשו תגובות נוספות מטעם החייב והכונ"ר, נקבע ב-18.2.19, בין היתר: צו התשלומים הופחת ל-3500 ₪, מחודש 07/2018 עד 06/2019; בחודש 07/2019 יחזור החייב לשלם 6000 ₪; על החייב לפעול למיצוי כושר השתכרותו; על החייב לסלק את מחדליו.

ביום 20.6.19 ביקש החייב, שוב, להפחית את התשלום החודשי, ל-500 ₪, באופן רטרואקטיבי מחודש 07/2018 (במסגרת בקשה 30). לטענת החייב, הוא פוטר מעבודתו ב-30.6.18 ועתה הוא עובד כנהג משאית, ומשתכר 5,400 ₪.

בתגובת הנאמנת מיום 22.9.19, ביקשה היא לבטל את ההליכים, משום שהחייב יצר חוב פיגורים בסך 65,000 ₪, בכך שלא שילם אף תשלום חודשי לאחר ה-11.2.18.