גביש נ' רשות השידור ואח'

פסק דין

1.עניינה של החלטה זו הינה בקשת המבקשות (הנתבעות בתיק העיקרי) לסלק על הסף את כתב התביעה שהגיש המשיב (התובע בתיק העיקרי) בשל חוסר סמכות עניינית. המשיב מתנגד לבקשה, מהטעמים שיפורטו להלן.

2.טענות המבקשות, בתמצית:

א.לטענת המבקשות, בית דין זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה הנדונה שכן כלל לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעות.

ב.התובע שימש כחבר מליאת רשות השידור וכיו"ר הועד המנהל של הנתבעת 1 (להלן:"הרשות" או "רשות השידור"), וזאת מכוח הוראות חוק רשות השידור, תשכ"ה -1965 (להלן:"החוק"). בהתאם להוראות החוק, המינוי נעשה ע"י הממשלה ונשיא המדינה. כמו כן, התמורה, אותה זכאי התובע לקבל בגין תפקידו זה, מעוגנת בתקנות רשות השידור (גמול), תשל"ח -1978 (להלן:"התקנות").

ג.הן מהחוק והן מהתקנות עולה מפורשות כי לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעות. הדברים עולים מפורשות גם מההסכם שנחתם בין התובע לרשות וצורף על ידי התובע , עצמו, כנספח א' לכתב התביעה.

ד.זאת ועוד. הוראות החוק אף אוסרות על כך שעובד הרשות ישמש כחבר מליאה ו/או יו"ר הועד המנהל (ראה סעיף 7 ו-14 לחוק).

ה.כמו"כ ה"גמול", אשר אמור להיות משולם לתפקיד זה בהתאם לתקנות, אינו מהווה "משכורת" במשמעות דיני העבודה, והביטוי "משכורת" מוזכר בתקנות אך לשם "השוואה" וכמדד לתשלום.

ו.התובע הינו איש עסקים פרטי, ולאור בכירותו של התובע ונסיונו העשיר הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי, כפי שהוצג גם על ידו בכתב התביעה – מודע היטב לשאלת מעמדו ברשות. אף על פי כן, ניסה בבקשתו ובתגובתו להסית את מהות מעמדו ולהתבסס על פסיקה עניפה בעניין יחסי – עובד מעביד, על אף שאיננה רלוונטית לעניינו.

3.טענות המשיב, בתמצית:

א.המשיב מבקש בתביעה שהגיש, לראות את מעמדו כעובד הרשות לאור הנסיבות והעובדות הספציפיות של התיק. זאת, בהתבסס על שורה ארוכה של פסקי דין, לפיהם יש לבחון את העובדות לפי התנהגות הצדדים וטיב היחסים, ללא קשר לשאלה כיצד הוגדרו ביניהם (גם אם בחוזה).

ב.המשיב שימש כיו"ר פעיל, וכקודמיו אמור היה לקבל שכר (לרבות ניכוי מס הכנסה, ביטוח לאומי וכו').

ג.עצם העובדה כי המינוי נעשה ע"י הממשלה – אין בה כדי להעיד על כך שהמשיב אינו "עובד", כפי שהדבר נכון גם לגבי עובדי ציבור רבים אחרים כגון: נציב שירות המדינה, מנכ"ל משרדי ממשלה וכד'.

ד. הפסיקה התייחסה גם להלנת שכרם של נבחרי ציבור (ע"ע 1010/02 מדינת ישראל-משרד הפנים - רסמי יעקב ואח', מיום 26/9/04 – להלן "הלכת רסמי") וכן להכרתו של "נבחר" ציבור (סגן ראש מועצה) , כ"עובד" לצורך קבלת דמי אבטלה (ראה: דנג"ץ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד" נ"ב (4) עמ' 817 – להלן:"הלכת סרוסי") ולאחרונה בעניין נבחר אחר לצורך קבלת פיצויי פיטורין, ראה: ע"ע 1120/02 יוסף ועקנין – המועצה הדתית אופקים.

ה.לאור כל האמור – אין לקבוע כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה אלא יש לבחון את מערכת היחסים על פי טיבה ולקבוע כי התובע הינו "עובד" חרף "הגדרת תפקידו".{

4.דיון והכרעה:

א.נקדים ונציין, כי לאחר שעיינו בבקשה, בתגובה ובתשובת המבקשות – הגענו לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, וכי אין לבית דין זה סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד מי מהנתבעות, בשל אי קיום יחסי עובד ומעביד בין התובע למי מהן. כך גם אין בתביעה להשבת "שכר בטלה", או בטענת המשיב בדבר "הפרת הבטחה" שניתנה לו בעניין ייעודו של שכר הבטלה עליו וויתר – כסוגיות מתחום דיני העבודה. ערים אנחנו לפסיקה עליה התבסס המשיב בתגובתו, ולפיה יש לבחון את מהות מערכת היחסים בין הצדדים – אך אין הדבר נכון לכל עניין באופן גורף, כפי שיובהר בהמשך - ובוודאי שלא כאשר המינוי לתפקיד נעשה מכוח חוק מפורש.

ב.סעיף 24 א' לחוק בית הדין לעבודה קובע את סמכותו של בית הדין, כדלקמן:"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – (1)בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]";

ג.בחינתם של מערכת היחסים בין עובד למעביד, נעשית בראש ובראשונה עפ"י ההסכם ביניהם, ככל שהוסכם. נכון, אמנם, כי אין במוסכם ביניהם בבחינת "חזות הכל", אך מאידך, לא ניתן להתעלם מראש מהסכמה זו, כאילו לא הייתה קיימת ומבלי לתת עליה את הדעת. כל שכן, כפי שנעשה בענייננו - כאשר הסכם זה מבוסס על חוק - חוק רשות השידור, תשכ"ה -1965, והתקנות שהותקנו מכוחו - תקנות רשות השידור (גמול) תשל"ח-1978 .

ד.כאמור, התובע שימש כחבר מליאת הרשות וכיו"ר הועד המנהל וזאת מכח החוק, ובמינוי הממשלה ונשיא המדינה. הוראות החוק אוסרות, באופן מפורש על עובד הרשות לשמש בתפקידים אלו (ראה סעיפים 7 ו-14). יתרה מכך – לו היה טוען לקיומם של יחסי עובד ומעביד – לא יכול היה להתמנות לתפקידים אלו. לכן אף לא ברורה התביעה החלופית של התובע – ואין לה כל ביסוס משפטי - לשלם לו שכר של 30 משכורות בגובה שכרו של סגן שר. עצם העלאת טענה חלופית זו אין בה כדי ללמד כי מדובר בתביעה מתחום דיני העבודה. ככל שהתובע טוען כי זכאי לפיצוי כספי בשל התנהלות הנתבעות (או מי מהן ) – יהא עליו לפנות לבית המשפט המוסמך ולתבוע זאת, אך לא מכוח דיני העבודה.