גביית כתובה באמצעות ההוצאה לפועל בתוספת ריבית פיגורים

לפנינו ערעור על החלטת – הבהרת בית הדין האזורי מתאריך י"א במרחשוון ה'תשע"ח (31.10.17) שלפיה פסק הדין המקורי שניתן ביום כ"ז בניסן ה'תשע"ג (7.4.13), המחייב את המערער בתשלום חלקי של הכתובה בסך מאתיים אלף ש"ח, אינו כולל חיוב של ריבית והצמדה על החוב שנפסק, ולכן תאכוף ההוצאה לפועל גביית סכום זה בלבד ולא כפי הודעת החיוב שנמסרה למערער על סך של כמאתיים שמונים וחמש אלף ש"ח, בהיותה כוללת ריבית והצמדה.

עילת הערעור המרכזית נוגעת לשאלת הסמכות של בית הדין ליתן את ההבהרה הנ"ל, לאחר שהחיוב הכספי הוגש לאכיפה להוצאה לפועל ונפתח תיק לחיובו של החייב שבו הוצמד החיוב המקורי למדד ולתוספת הריבית הקבועה בחוק (מדובר על תוספת של למעלה משמונים אלף ש"ח מעל החיוב המקורי) .

לטענת המערערת, מרגע שבית הדין האזורי נתן את החלטתו המקורית, סיים בית הדין את תפקידו. לדעת בא כוח המערערת, ההבהרה הנ"ל בעצם אינה הבהרה אלא שינוי החלטה קודמת – דבר שבית הדין אינו מוסמך לעשות.

לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם באורך רוח ולאחר העיון בחומר שבתיק, בית הדין מקבל את הערעור. החלטת בית הדין בהבהרתו מבוטלת בזאת.[1]

ראוי לציין שטענותיו של בא כוח המערערת בדבר חיובו של החייב בשכר טרחתו, בהתאם להוראת ההוצאה לפועל, מקובלות גם על המשיב, ופסק דינו של בית הדין האזורי נותן מענה מפורש לדרישות אלו. חיובים אלו בעינם עומדים, ולכן, איננו נדרשים לטענות אלו.

אומנם בטרם נדון בערעור לגופו נבהיר שבפועל קבלת הערעור אינה משנה את החיוב באופן משמעותי וכאמור בהערה כאן.[2]

אולם מאחר שדרך ערעור זה ועילתו הועלתה שאלה עקרונית המתייחסת לפסקי דין כספיים רבים בבתי הדין, שחלקם אף הובאו לפנינו לאחרונה, ראינו צורך להרחיב ולהציג את עמדתנו ואת הנראה לעניות דעתנו בסוגיה סבוכה זו.

א. הצורך בתוספת הבהרה בפסקי דין שאין החוב נושא ריבית

ברבים מפסקי הדין שיש בהם חיוב כספי, יש מבתי הדין שמוסיפים סעיף שמבהיר שהחוב הכספי אינו נושא ריבית והצמדה.[3] מטרת הוספה זו למנוע מהזוכה לקבל ריבית דרך ההוצאה לפועל אם החייב לא ישלם בזמן, לדעתם של המוסיפים יש בזה חשש ריבית אסורה, ומהם שאף חוששים שללא תוספת זו נעשה בית הדין בעצמו שותף לגביית ריבית אסורה.

לאחר העיון בסוגיה זו ובהתאם לכל האמור להלן, לעניות דעתי, תוספת זו מיותרת. אין צורך הלכתי להוסיפה, ייתכן שאין תוקף חוקי לתוספת זו, ויש בה אף כדי לפגוע בהליך הגבייה והאכיפה ללא צורך.

השאלה העקרונית שהועלתה בערעור שלפנינו, והמסתעפת לשאלות משנה, היא אם בתי הדין רשאים וצריכים בפסקיהם ובתוספות ההבהרה, להתערב בהליך גביית הריבית שבהוצאה לפועל (בכל הנוגע לפסיקת ריבית הפיגורים), כפי שנעשה בפסק הדין נשוא הערעור, או שמא בית הדין סיים את מלאכתו עם הוצאת פסק הדין העקרוני על החיוב הכספי. ומה שעושה הזוכה לאחר מכן בפסק הדין אינו בתחום אחריותו של בית הדין. בכלל שאלה זו גם השאלה אם יש לבית הדין סמכות חוקית להתערב בהליך האכיפה בנוגע לפסיקת הריבית המוסדרת בחוק וככל שיבואר להלן.

שאלות המשנה הן אם בגביית הריבית דרך ההוצאה לפועל ממי שלא פורע את חובו בזמן, יש משום איסור של ריבית או של גזל, או שמא בחוב המגיע להוצאה לפועל לאחר השתמטות החייב מתשלום החוב אין בגביית הריבית משום איסור, וכמו כן אם בשל העובדה שחוק פסיקת ריבית הוא חוק מחוקי המדינה יש להחיל עליו את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

נקדים את הבירור בעניין שאלות המשנה הללו בשל חשיבותן.

גם משום שמדובר ב'מעשים שבכל יום' ממש יש לתת את הדעת על שאלות אלה ולגבש בעניינן עמדה הלכתית של דייני ישראל.

נציין שבפסק דין של בית הדין הגדול, בעת שהוגשה נגדו עתירה לבג"ץ בעניין דומה, כתב חבר בית הדין הגדול הרב הגאון שלמה דיכובסקי שליט"א, במענה לעתירה, בזו הלשון:

נושא חיוב הצמדה וריבית ראוי לדיון ולעיון מעמיקים. יש מקום לבחון את ההבדל בין ריבית ובין הצמדה; יש מקום לבאר את הסייגים לתחולת דיני הריבית במקרים רבים של פסיקת בית הדין, שבהם אין מדובר בהלוואה בין מלווה לבין לווה. ראוי שבית הדין הגדול ישב על המדוכה ויקבע כללים הלכתיים ברורים לכך. אני מקווה שנעשה זאת בעתיד, לעת מצוא, כשיבוא בפנינו תיק מתאים. בתיק זה לא מצאנו שהנסיבות מצדיקות הידרשות לסוגיה סבוכה זו.

לעניות דעתי הגיעה העת לפתוח את הנושא ולדון בו כדרכה של תורה, יחוו דייני ישראל את דעתם בשאלה עקרונית זו, ותרבה הדעת.

אומנם בשאלות המשנה הללו כבר עסקו כמה מפסקי הדין בשנים האחרונות, אבל אין בית מדרש ללא חידוש, ונכתוב את הנראה לעניות דעתנו.