גאבר ואח' נ' ש.

מבוא

1. בפני תביעה לסילוק יד מהמושכר שבדרך שועפט 13 (גוש 30560 חלקה 1) ומתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעת, וזאת מהטעם כי הדייר (ה. מרזל) המוגן על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 נפטר, ולכן על הדירה לחזור לחזקתם.

2. בנוסף נדרשת הנתבעת לשלם דמי שכירות ראויים בגין כל חודש בו החזיקה בדירה שלא כדין, בהתאם להערכתו של השמאי יעקב תמוז.

3. הנתבעת טוענת כי היא "הידועה בציבור" של הדייר המוגן שנפטר, חזקתה במושכר היא כדין, כאמור בסעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר, ועל כן יש לדחות התביעה נגדה על שני מרכיביה. לענין דמי שכירות כדיירת מוגנת, אלו הופקדו בבית המשפט.

   נטל הראיה להוכיח כי לנתבעת זכות בדירה בהיותה "ידועה בציבור", מוטל עליה.

    

   סיפור המסגרת

4. ה. מ. (להלן: "המנוח") שכר דירה ביום 10/12/1967 מאביהם של התובעים יוסף ג'אבר, שאף הוא בינתיים נפטר (חוזה שכירות מתורגם – נספח ב'). עם כניסתו לתוקף של חוק הגנת הדייר, הפך המנוח לדייר מוגן.

5. אין מחלוקת בדבר היות אביהם של התובעים ולאחר מכן יורשיו - "בעל בית" אשר השכיר נכס בשכירות ראשית כמעט ארבעים שנה. (ראה פסק הדין מיום 29/7/15 בת.א. 29751-05-13 ס' 7 (ת/3) וכן מסמכים שצורפו לתצהירי התובעים – הסכם שכירות וקבלות, אשר לא נסתרו ע"י הנתבעת או מי מילדי המנוח).

6. בעת שהושכרה הדירה היה המנוח נשוי ואב לשלושה ילדים (כך עולה מפרטי דו"ח החוקר שהוצא לבקשת התובעים ועל פי שנות הלידה של ילדיו המצוינות בדו"ח , נספח ו' לתצהירי התובעים). ילדי המנוח הם: מ. מ. יליד 1960 (מתגורר בארה"ב), מ. ג. יליד 1952 מתגורר בצפת, ומ. ש.ש. יליד 1953 מתגורר בירושלים. בני הזוג מ. היו נוסעים מפעם לפעם לארה"ב, מן הסתם לבקר את בנם מ. ומשפחתו.

7. ב 4/9/95 ב"כ בעל הדירה עו"ד תמים ג'אבר שולח מכתב למנוח בזו הלשון:

   "1. לפני זמן מה נודע למרשנו כי במושכר מצויה מדי פעם אשה וכאשר מרשנו שאל אותך על פשר הדבר, ענית לו כי מדובר בעוזרת בית שעוזרת לך.

   2. בזמן האחרון שם מרשנו לב לכך כי אשה נמצאת במושכר בתדירות גבוהה ולפעמים אף שוהה שם לתקופה ארוכה"

   3. בשם מרשנו הננו להודיעך כי מרשנו מתנגד בתוקף למגורי כל אדם, מלבדך במושכר וכן מעשיך הנ"ל מהווים הפרת חוזה השכירות המזכה את מרשנו בפינויך מהמושכר.

   4. ניתנת לך בזה ארכה של 7 ימים לתיקון ההפרה והוצאת האשה הנ"ל מהמושכר לאלתר. " (נספח ג' לתצהיר התובעים ונספח 3 לתצהיר הנתבעת).

    

8. לתצהיר התובעים צורפו מכתבים נוספים מוקדמים ומאוחרים יותר שנשלחו למנוח ועניינם דמי השכירות שהועלו על פי החוק ויש לגבותם. מכתבים אלו מלמדים על כך שאבי התובעים היה מיוצג ומתודרך לגבי זכויותיו, לאורך כל השנים.

9. בשנת 2000 לערך עזבה אשתו של המנוח את הארץ ועברה להתגורר בארה"ב , עד לפטירתה בשנת 2006. בכל הזמן הזה נותרה נשואה למנוח. (סעיפים 3 ו-4 לתצהירו של מ. בתביעה נגדו).

10. ביום 23/7/12, לאחר שהיה מאושפז מס' חודשים בבי"ח שערי צדק בירושלים, נפטר ה. מ. . משבושש המנוח לחזור לדירה והתובעים הבחינו בג. מ. בדירה, ביררו ומצאו או שנאמר להם ע"י ג. מ. כטענתו, כי הדייר נפטר ועל כן הפעילו בתחילת חודש אפריל 2013 חוקר פרטי. נראה כי עובדת פטירתו היתה ידועה להם לפני הפעלת החוקר (בניגוד לס' 10 לתצהירי שני התובעים), זאת עולה מהדו"ח עצמו שמגדיר את מטרת החקירה: "מטרת החקירה, ברור כתובות אמת של צאצאי המנוח מ. מ. ה. ז"ל, על רקע טענות לכאורה כי מי מהם התגורר דרך קבע בכתובתו האחרונה של המנוח" (נספח ו' לתצהירי התובעים, ראה גם עדותה של התובעת 4 – "תוך חודשיים ידענו את הכל, אחרי שקיבלנו את דמי השכירות האחרון" (פרו' עמ' 29 ש' 12, דהיינו בחודשים ספט' אוקט' 2012).

11. ביום 17/4/13 הופק דו"ח החקירה ומסקנותיו היו כדלקמן: בניו של המנוח לא התגוררו עמו, המנוח התגורר עם מטפלת זרה בדירה בשועפט, הבן מ. ג. ומשפחתו מתגוררים בצפת, הוא מנהל שם בית חב"ד ומשמש כגזבר בית הכנסת. דו"ח החוקר הוגש כראיה ללא התנגדות הנתבעת וללא זימונו להיחקר.

12. ביום 16/5/13 הוגשה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על ג. מ. לתפוס חזקה בדירה ומיד לאחר מכן, תביעה לסילוק ידו (ת. א. 29751-05-13). הוצא צו מניעה זמני כמבוקש, וביום 29/7/15 ניתן פסק דין הדוחה טענותיו, לפיהם הוא זכאי להחזיק בדירה מכוח מגוריו במקום 7 חודשים קודם לפטירת אביו. (פס"ד כב' הש' קרן אזולאי מיום 29/7/15 – ת/3).

     

    הראיות

13. מטעם התובעים העידו נידא ג'אבר וג'מאל ג'אבר (אח ואחות, תובעים 4 ו-9), אשר להם ידיעות ממקור ראשון – הם טיפלו בגביית דמי השכירות המוגנים מהמנוח, לאחר שאביהם נפטר. לענין גובה דמי השכירות הראויים שיש לחייב את הנתבעת אם תתקבל תביעתם, הובאה חוות דעתו של השמאי יעקב תמוז.

14. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת בעצמה, ג. מ. – בנו של המנוח, שרגא מ. - נכדו של המנוח (בנו של שר שלום מרזל) ומאיר כהן – חבר של השכן (ריאד אל חטיב) שהתגורר עד פטירתו בקומה העליונה, באותו בנין, בשכירות, ובמסגרת ביקוריו במקום צפה בנתבעת וכן העיד לענין דמי השכירות ששולמו ע"י חברו.

     

    דיון בראיות והכרעה

    האם הנתבעת התגוררה בדירה שנים קודם לפטירת המנוח?

    גרסת התובעים

15. התובעים בתצהיריהם הזהים מיום 23/2/15 מתארים כיצד באמצע מאי 2013 הבחינו

    "באשה אלמונית נכנסת לדירה. דפקנו בדלת הדירה על מנת לברר זהותה של האלמונית הנ"ל, אך היא נעלה עצמה בתוך הדירה וסירבה לפתוח את הדלת הזעקנו משטרה למקום, ומשהבחינה אותה אלמונית כי המשטרה בדרך למקום היא חמקה מן הדירה וברחה. סמוך לאחר אירוע זה, קיבלנו שיחה טלפונית מג. בה טען כי האשה האלמונית הנ"ל נשלחה על ידו לדירה כדי ' לבדוק שהכל בסדר' בתוך הדירה." (ס' 12 לתצהיריהם, הדגשה שלי –מ.ק.)

     

16. בחקירתה הנגדית של התובעת, אשר החלה לטפל בענייני השכירות באותו בנין מאז 2003, היא הבחינה ביונה, "יום כן יום לא" (פרו' עמ' 27 ש' 15 )

    ת."הייתי הולכת תמיד, לפעמים פעם בשבוע פעמיים בשבוע, לא בכל יום

    ש. וכל פעם כשהיית הולכת היא הייתה מנקה משנת 2003. למה את צוחקת?"

    ת. כן מאז שהתחלתי לטפל בבנין במקום אבי.." (ש' ש' 28-30)

     

    משנחקרה התובעת על היכולת שלה להבחין בכלל בנתבעת כשהיא מנקה את הבית, הודתה התובעת כי לא נכנסה לבית, אלא היתה מקבלת את הכסף במרפסת, כך העידה בהליך המשפטי מול ג. מ. (פרו' בת.א. 29751-05-13 עמ' 18 ש' 18) וכך אישרה גם בפני:

    ת.נכון מהמרפסת.

    ש. אז לא נכנסת לבית?

    ת. לא...

    ת.המרפסת היא שלו, המרפסת לא שייכת לבית? נכנסתי לתוך הבית פעם אחת. הענין שלי הוא לקבל את הכסף וללכת". (פרו' עמ' 28 ש' 14-24).

     

17. אם התובעת ביקרה בתכיפות גבוהה במקום והבחינה כמעט בכל פעם בנתבעת, הסבירות שהנתבעת גרה עם המנוח גבוהה. אדם מבוגר, חסר אמצעים לא מעסיק בשכר עוזרת בית על בסיס יום יומי. החוקר מטעם התובעים רשם בדו"ח: "המנוח התגורר עם מטפלת זרה בדירה בשועפט". (סעיף 6.2 נספח ו'). לא ברור האם זה ממצא שגילה או נתון שנמסר לו על ידי מאן דהוא, מכל מקום עד לאשפוזו בבית החולים לא נטען כי היה סיעודי ונדרש למטפלת.

18. שקר גס נוסף בתצהיר התובעים בסעיף 12 מתייחס לאירוע בחודש מאי 2013: בתצהיר נרשם כי התובעים הזעיקו משטרה למקום לאחר שדפקו בדלת והאלמונית סירבה לפתוח, ואילו בדיון בפני הודתה התובעת כי הם ניסו לסלק בכוח את הנתבעת "ניסינו, שברנו את הבית ונכנסנו והמשטרה הגיעה ואמרה לנו לפנות לבית משפט.." (פרו' עמ' 29 ש' 23), דהיינו לא התובעים הזמינו את המשטרה כי אם יונה, עובדה זו תואמת את האמור בתצהירה של הנתבעת (סעיפים 19-20).

19. התובעת עשתה רושם של אישה ממולחת, מבינה ענין, שאינה מוותרת לאיש על דמי השכירות שהוא חייב לה (ראה עדותה לענין תביעה משפטית של שוכר אחר- פרו' עמ' 25). המטרה לקבל סוף סוף את הדירה כשהיא פנויה ולהשכירה בדמי שכירות חופשיים, קידשה את כל האמצעים, לרבות אי דיוקים ואמרות שקריות, לאחר מספר שאלות הואילה להשיב כי גם היא שאלה "את מ. שנתיים לפני שנפטר מי זו והוא אמר שזו לא אשתו" (פרו' עמ 30 ש' 21).

20. מהמכתב מיום 4/9/95 עולה כי הבעלים, עוד בימי חייו של אבי התובעים, התנגד בתוקף למגוריו של כל אדם נוסף למנוח, ולכן מחשש למימוש האיום בדבר הפרת חוזה, המנוח והנתבעת הצניעו את מגורי הנתבעת והסתירו אותם מעיני התובעים. המנוח השיב גם לתובע מס' ,9 כי הנתבעת היא עוזרת בית. (פרו' עמ' 32 ש' 4). הנתבעת לא שינתה כתובתה, בתעודת הזיהוי נרשמה כתובת חברתה רחל הלר. הנתבעת סרבה להזדהות בשמה כשנשאלה ע"י מי מהתובעים (פרו' עמ' 37 ש' 3) ולא אפשרה לחברתה לבקר אותה בשועפט (פרו' עמ' 39 ש' 19).

    ש. נכון גם שאת לא קיבלת שום הסכמה של מי מהתובעים בחייו של מ. לגור בדירה יחד עם מ. המנוח.

    ת. נכון כי הם לא ידעו. (פרו' מיום 30/10/13 ש' 10-12).

     

21. כסיכום ביניים, מה שניתן לדלות מעדות התובעים באופן שלא משתמע לשתי פנים הוא שהנתבעת אינה אלמונית והיא מוכרת להם מזה שנים רבות, לכך יש לצרף גם את עדויות הנתבעת, ג. מרזל, שרגא מ. ומאיר כהן.

22. אשר על כן אני קובעת כי הנתבעת התגוררה עם המנוח מספר שנים טרם פטירתו. לא ברור האם מדובר במגורים רצופים, או לפרקים, כיוון שעדויות גבראיל מ. והנתבעת לא היו עקביות.

     

    הנתבעת לא התגוררה בדירה 6 חודשים לפני מועד פטירת המנוח

23. "ידועה בציבור" אינו סטטוס אלא "מצב עובדתי שלאור הוראת חוק מסוימת יש בו כדי להעניק זכות פלונית לנוגע בדבר" (פרופ' דניאל פרידמן, "הידועה בציבור בדין הישראלי, עיוני משפט, כרך ג'(עמ' 59, 463).

    סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר קובע:

    "(א) דייר של דירה שנפטר יהיה בן זוגו לדייר ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו".

    בששה חודשים סמוך לפטירת המנוח, הנתבעת לא התגוררה עמו משום שהיה מאושפז עד למותו, ומתוך עדותו של גבריאל, אני מסיקה שאף לא התגוררה בדירה, משום שג. שהה שם.

24. בה"פ (חי') 741/95 קילה פרידמן נ' "עמידר" (פורסם בנבו) נאמר כי "קשריהם של בני זוג אינם נפסקים ואינם חדלים להתקיים רק בשל העובדה שאחד מהם חלה ונאלץ לשהות בבית חולים עת ארוכה." ובלבד שהוכח כי חיו יחדיו במשך שנים תוך ניהול משק בית משותף ושהקשר ביניהם לא נפסק גם בעת אשפוזו של בן הזוג, כפי שארע באותו מקרה.

    אף אחד מהעדים לרבות הנתבעת לא העידו באופן מפורש כי הנתבעת התגוררה בדירה גם בששה החודשים האחרונים לחיי המנוח, אף אחד לא סיפר האם הנתבעת סעדה את המנוח בבית החולים, מה יותר פשוט מלהשיג את יומן ביה"ח, שלמיטב ידיעתי מתעד את אורחיו של החולה, על בסיס יומי.

25. ג. מ. חשק בדירה לעצמו ולכן הצהיר כי בשבעה החודשים האחרונים לחייו של אביו, כאשר חלה והתאשפז, הוא עבר להתגורר בדירה. (ס' 7 לתצהיר עדות ראשית מיום 7/12/14 בתביעת הפינוי נגדו). לאחר פטירתו של אביו ואחרי השבעה טען שהמשיך להתגורר בדירה בשועפט. (ס' 9 לתצהירו).

26. ג. אדם דתי מקפיד על "איסור ייחוד" ולכן אם עדותו אמת וגם עדות הנתבעת – הרי ששניהם התגוררו יחדיו "הדבר מעורר תמיהה, בלשון המעטה" כתבה כב' הש' קרן אזולאי בפסק הדין (ת/3) וניכר כי לא האמינה לגבריאל. על ההקפדה של ג. לא לשהות במחיצת הנתבעת תחת אותה קורת גג ניתן ללמוד מעדותו:

    "פעם אחת יצא לי כשאבי יצא לחו"ל ראיתי שיש שם אישה ונאלצתי לצאת מאיזו דלת במטבח ופשוט ישנתי בחוץ במרפסת כי היתה אישה בבית". (פרו' עמ' 50 ש' 16-17).

27. יוצא מכאן, שאם ג. גר בדירה בשבעה חודשים האחרונים, הנתבעת לא גרה שם, ולכן אינה זכאית להיחשב דיירת מוגנת, ואם ג. שיקר והנתבעת היא זו שהתגוררה בדירה סמוך לפטירת אביו, הרי שאין להאמין גם לדברים האחרים שסיפר, כאילו היתה אשת אביו.

28. לצורך הדיון והיות שהוכח לי כי הנתבעת חיה בדירת המנוח למעלה מעשור שנים טרם פטירתו, אתעלם מהשבעה חודשים אחרונים ואבחן העדויות מטעמה לענין טיב היחסים בינה לבין המנוח.

     

    טיב היחסים בין הנתבעת למנוח

29. מגורי הנתבעת יחד עם המנוח אינם מספיקים, יש לבחון את טיב היחסים ביניהם: האם מדובר בשותפים לדירה, כאשר הנתבעת תרמה את שירותיה בניקיון ובישול ואירוח חברה, ואילו המנוח בתמורה הקצה לה חדר בדירה בת ה-5 חדרים, או שמדובר ביחסים שהחלו בדרך שתוארה לעיל והתפתחו ליחסים העונים על ההגדרה של "ידועה בציבור".

30. המנוח היה אדם דתי, חבש כיסוי ראש, "ללא זקן" כדברי מאיר כהן בפרו' עמ' 36 ש' 13), בניו אנשי תורה מלומדים: שרגא מ. מנהל בית חב"ד וגבאי בית כנסת בצפת, מ. מיכאל פעיל חב"ד בניו ג'רסי ארה"ב ומ. שר שלום משתייך ל"חסידות ברסלב" (מתוך דו"ח החקירה נספח ו'). בשל היות המנוח אדם דתי הסיקו התובעים כי לא יתכן שהנתבעת מתגוררת עמו משום שאינה אשתו ואילו מאיר כהן, שצפה על דירת המנוח מהקומה העליונה שם גר חברו ראיד אל חטיב, הסיק בדיוק ההיפך מאותה סיבה, שמדובר באשתו של מ. (ס' 13 לתצהירו). להזכיר ליהודי דתי אסורה הקרבה לאשה שאינה אשתו, בבית סגור כשהוא לבד עמה ("איסור ייחוד"). עדותו של מאיר כהן יכולה לתמוך אך ורק בקביעה דלעיל, שהנתבעת גרה עם המנוח, אולם לא היה בעדות זו דבר לגבי טיב היחסים בין השניים, הוא לא תאר כל מגע גופני או קרבה שלימדה על אינטימיות בין השניים.

    "לא יודע. חשבתי שהיא אשתו, שמעתי שהיא אשתו, אבל אין לי ידיעה.

    ש. אתה גם לא ידוע שהאישה ששמה יונה שריין היתה ידועה בציבור של המנוח מרזל.

    ת. לא יודע, לא היה לי קשר איתם בכלל, רק ראיתי שהיא היתה שם" 

    (פרו' עמ' 36 ש' 23 -25).

     

    עדותו של ג. מרזל

31. שיתוף הפעולה בין הנתבעת לג. מ. מעורר תמיהה, בהתחשב בכך שהאינטרסים שלהם מנוגדים. על פי ס' 20 לחוק הגנת הדייר רק אחד מהם יכול להיות דייר ממשיך, כשזכות בת הזוג קודמת לילדי המנוח ואילו הנתבעת הכפיפה "זכויותיה" לאלו של גבריאל. לאחר שג. הפסיד, הוא סייע לה בשכר טרחה לאותו עו"ד עזריה יצהרי (פרו' עמ' 41 ), שאמור להיות בניגוד אינטרסים, אלא אם הצדדים אמרו לו אחרת.

32. דוגמא לעדות מתחמקת ומתחכמת של ג. ניתן לראות בנוגע לשכר הטרחה. הוא נשאל האם נשא בכל הסכום והשיב: "חלק כן וחלק לא...לא אמרתי שאני אשלם הכל, ולא אמרתי שהיא תשלם ותשבור את הראש, אמרתי בוא נעשה מה שאפשר, בשיתוף." (פרו' עמ' 48 ש' 31 - עמ' 49 ש' 1). "לוויתי כסף ושילמתי לו. חשבתי שנראה לפי מה שיהיה בסוף התיק ואיך נחזיר את זה" (עמ' 49 ש' 12).

    ולענין ירושת אביו השיב:

    "אם נצטרך נוציא צו ירושה. לא יודע מהי הירושה כאן. אין על מה לריב בוא נאמר כך. יש חובות בארנונה. אם נדע שיש עתיד אז נסדר את החובות. אם לא, אז שהם (התובעים-מ.ק.) ישברו את הראש נראה למי יש זכויות. הם (היורשים-מ.ק.) מחכים לסיום ההליך" (עמ' 51 ש' 4-6).

     

    אני תמהה מה הקשר בין ההליך שלפני לבין זכויות הבנים לבית מרזל?? מה המניע של ג. בשיתוף הפעולה אם הנתבעת, אלמלא ממשיך לראות בדירה נכס שיש לו זכות בה באיזה שהוא אופן. תשובותיו בחקירתו כיצד הוא רואה את זכותו כיום, לאחר פסק הדין שניתן בעניינו, מלמדות כאלף עדים על כך שמסיבה כלשהי אין הוא מוכן להרפות.

     

    ש. אני מבין שהיום אתה לא טוען יותר שאתה הדייר הממשיך.

    ת. אני אתייעץ עם עו"ד. אני לא יודע....למה שאגיד לך כן או לא עכשיו, אני יודע את הזכויות שלי?...לקחתי את זה (ההפסד בפס"ד-מ.ק.) כמכה קשה" (פרו' עמ' 48 ש' 18-22)

     

    האם הנתבעת רואה עצמה זכאית לרשת את המנוח?

33. אין זאת כי רב הנסתר על הגלוי. בעיני, אי עמידתה של הנתבעת לכאורה על זכותה לדיירות מוגנת מיד עם פטירתו של המנוח ויותר מכך – שיתוף פעולה עם שרגא, מלמדים אותי על העדר כל זכות בדירה, בדיוק כמו שהנתבעת לא חשבה שמגיע לה משהו מירושתו של המנוח.

    "ש. נכון הוא שלאחר פטירתו של מ. את לא תבעת שום דבר בעיזבון שלו בכל מעמד שהוא.

    ת. בוודאי שלא תבעתי כי יש לו בנים" (פרו' מיום 30/10/13 ש' 22-23).

     

    בדיון ההוכחות שנתיים לאחר מכן, נשאלה אותה שאלה והפעם השיבה:

    "ת. קיבלתי את כל הבית, נשאר לרשותי כל מה שהיה בבית" (עמ' 43 ש' 4).

    אם כי קודם לכן באותו מעמד השיבה לשאלה:

    ש. האם נכון שלא תבעת שום דבר בעזבון של המנוח ה.

    ת. לא חשבתי שאני צריכה לתבוע, חשבתי שמגיע לי כך" (עמ' 37 ש' 21-22).

     

     

    מעמדה של הנתבעת בעיניו של גבריאל

34. ג. רשם בתצהירו: "לאחר שאימי עזבה את הארץ אבי חי והתגורר יחד עם הגב' יונה, אשר עד היום מתגוררת בדירה גם לאחר פטירתו של אבי" (ס' 4) אולי הוא שכח כי חצי שנה קודם לכן בדיון בצו המניעה הזמני הוא אמר: "לפני 15 שנה התגוררה אישה איתו ביחד עם אמא שלי. אני לא רוצה להכשיל את עצמי אני לא יודע אם זה בת מאומצת או אישתו. אני לא יודע את הפרטים. אני לא רוצה לומר משהו שיחייב אותה.."

    ש. נכון שהיא גם לא היתה ידוע בציבור.

    ת. ברור שאבא שלי יהודי דתי והוא חי איתה, אם הוא חי איתה זה על פי חופה וקידושין."

    "אני יודע שהיא גרה איתו כאשה" 

    ( פרו' בת.א. 29751-05-13. עמ' 5 ש' 20-32, עמ' 6 ש' 1-5).

     

35. ג. רצה ליהנות מכל העולמות, גם להיחשב דייר ממשיך כבנו של המנוח, וגם להשאיר אופציה לנתבעת לטעון שהיא אשתו או ידועה בציבור של אביו. האם הנתבעת גרה עם הוריו, או רק לאחר שאמו עזבה לחו"ל, האם כבר אז היא גרה איתו "כאשה" אם כן, איך זה מסתדר עם חופה וקידושין, בימי חייה של אמו?? או שאולי אז התקראה "בת מאומצת"? להזכיר הנתבעת בת 76 המנוח היה למעלה מ-90 בעת שנפטר. עדותו של ג. אינה אמינה עלי, תשובותיו היו מתחמקות ומתחכמות ונראה כי יותר משהגיע להעיד לטובת הנתבעת, הגיע כדי לשמור על אינטרסים שלו שעדיין מצא אותם בהליך שהתנהל. כשרצה לזכות בהכרה של דייר מוגן הוא לא חס על הנתבעת ולא חשב שהוא מקפח זכות כלשהי שלה.

36. תמיהות לגביו עלו גם בהחלטת כב' השופטת אבמן מולר :

    "המשיב שב וטען כי ישנה אשה שמתגוררת במקום 20 שנה. המשיב לא ידע לומר מה שמה של אותה אשה מלבד שם פרטי. כמו כן המשיב לא הבהיר מי היא אותה אישה ומה היה טיב יחסיה עם המנוח. אותה אישה עלומה ששמה המלא אף לא נודע, לא הגישה תצהיר ולא התייצבה לדיון ולא ברור אם בפיה טענות כלשהן לעניין זכויות בנכס. מחקירת המשיב עלה עוד כי אביו התאלמן לפני כשבע שנים ולא הובהר כיצד מתיישב הדבר עם הטענה כי התגוררה עמו אישה אחרת במשך 20 שנה. ניכר היה כי המשיב מעדיף שלא להביא פרטים בנוגע לאותה אישיה והאם מדובר במטפלת, עוזרת בשכר או אישה שחיה עם אביו (בחקירתו העלה המשיב אפשרות כי מדובר בבת מאומצת ויש לתמוה כי אין הוא יודע דבר בקשר לכך או מעדיף להימנע מלפרט בענין". בנסיבות אלו הוצא צו מניעה זמני נגד שרגא "הרי ככל שלצד שלישי כלשהו קיימת זכות עצמאית נטענת יהיה רשאי לפנות לבית המשפט בתובענה מתאימה". ההחלטה ניתנה ב-27/5/13.

     

     

    עדות הנתבעת

37. עדות הנתבעת היתה לאקונית ובלתי עקבית בעליל. נראה כי רצתה מצד אחד להתאים תשובותיה לתוצאה הרצויה ומצד שני, נמנעה מלהרחיק לכת בתשובות שיש בהן שקר בוטה, או שיציירו אותה באופן לא מחמיא. להלן אבחן עדותה במספר סוגיות שיש בהן להשליך על המקנה הכוללת.

     

    האם לנתבעת היה חשבון בנק נפרד מהמנוח? 

38. לטענת הנתבעת לא היה לה כלל חשבון בנק (עמ' 37 ש' 25), היא לא עבדה ולכן לא היה לה כל מקור הכנסה, אולם הנתבעת כפנסיונרית (כיום בת 77) זכאית לדמי ביטוח לאומי.

    ש. היה מגיע לך כסף מביטוח לאומי וויתרת על זה

    ת.כן

    ש. מה גרם לך לוותר על הכסף שמגיע לך

    ת. הבירוקרטיה הקשה" (פרו' עמ' 45 ש' 13-19).

     

    "הבירוקרטיה הקשה" הזו נעלמה מתצהירה של הנתבעת, שנה קודם לכן, שם הוצהר בסעיף 5 כי היא מתפרנסת מקצבה מביטוח לאומי, ועוד נרשם שם בסעיף 21 "מיד לאחר מכן (לאחר הזמנת המשטרה לדירה בתחילת חודש מאי 2013 – ס' 19 , מ.ק.) נסעתי לבנק והלכתי להוציא כסף".

    אם הנתבעת לא קיבלה דמי ביטוח לאומי ולא קיבלה כספים מכל מקור שהוא, כיצד יכלה לשאת בתשלום כלשהו?

    "כשאת אומרת ששילמת להם דמי שכירות כשהוא היה חי, זה היה כסף של ג. שאת שילמת.

    ת. לא, זה היה כסף שלי. " (פרו' עמ' 40 ש' 24-25).

     

    האם בשלב כלשהו הנתבעת קיבלה שכר עבור נקיון הדירה

39. בחקירת הנתבעת ביום 30/10/13 במסגרת צו המניעה הזמני, השיבה הנתבעת כי ההיכרות החלה בעת שהיתה עוזרת בית בתשלום.

    ש. כמה כסף היה משלם לך מ. בחודש על העזרה בבית

    ת. אני לא זוכרת.

    ש. מתי לאחרונה הוא שילם לך על העזרה בבית.

    ת. זה היה לפני כמה שנים, כי אחר כך כבר גרנו ביחד אז הוא כבר לא שילם לי"

    (פרו' עמ' 6 ש' 24-31).

     

    לעומת זאת בשאלותיה לבית המשפט ביום 13/12/15 השיבה כי לא קיבלה אף פעם כסף עבור הניקיון בבית המנוח, גם לא בזמן שאשת המנוח היתה בחיים.

    ש. בזמן שהאישה היתה גרה איתו את גם ניקית את הבית

    ת. פעם את, אולי עוד כמה פעמים, אני לא זוכרת.

    ש. בפעמים הראשונות שניקית קיבלת כסף

    ת. לא

    ש. ניקית בחינם? בתמורה למשהו אחר? קיבלת משהו בתמורה?

    ת. כן

    ש. כשעוד אשתו גרה בבית, ניקית פעם פעמיים, באת לנקות, מה נתנו לך בתמורה?

    ת. לישון. " (פרו' עמ' 44 ש' 23-31).

     

40. ג. הצהיר בתצהירו: "בהכרותי את אבי ידעתי שהוא אינו מעסיק אף אדם לצרכיו האישים כגון: קניות, בישול, כביסה וזאת ללא כל תשלום". לא הצלחתי להבין ההצהרה, האם אביו הוא אדם שמשלם על שירותים שמקבל ןאם כן, מדוע שמגורים לא ייחשבו לתשלום. איני מתיימרת לקבוע מה התשובה הנכונה, התשובות הללו מלמדות יותר מכל את רצונם של עדי הנתבעת לכוון לתוצאה הרצויה. עצם הסתירה בתשובות מלמדת על אי אמירת אמת.

41. אי דיוקים נמצאו בדברי הנתבעת גם בעניינים שוליים למחלוקת, כמו למשל – האם אשתו של המנוח התגוררה עמו עד פטירתה ב 2006, או שעזבה שנים קודם לכן לחו"ל. בדיון הראשון השיבה הנתבעת שהאשה התגוררה עד פטירתה בדירת המנוח (עמ' 7 ש' 13-14) ואילו בדיון השני אמרה ש"היא יצאה קצת לפני (פטירתה-מ.ק.)...לא יודעת כמה זמן" (עמ' 42 ש' 23).

     

    שותפות בדירה או יחסים אינטימיים?

42. מתשובותיה של הנתבעת לא ניתן לעמוד על טיבה או ללמוד על מערכת היחסים שהיתה לה עם המנוח. נדמה היה שמדובר באדם שמשיב לשאלות "כאילו קפאו השד", אולי לא היתה שלמה עם עמדה המוצהרת שנועדה לשרת גם אינטרסים של אחרים, ולכן לא היתה מוכנה להרחיק לכת בשקריה, כמו כאשר נשאלה באופן מפורש על יחסים אינטימיים:

    ש. נכון שאף פעם לא היו לך חיי זוגיות עם המנוח מרזל.

    ת. למה אתה מתכוון?

    ש. חיי אישות, יחסי מין עם המנוח מרזל.

    ת. את זה אחרי 120 בשמיים צריכים להודיע ולא כאן. " (פרו' עמ' 39 ש' 5-8)

     

    בא כוחה בחקירה חוזרת ואף אני ניסינו לקבל תשובות יותר משמעותיות – ניסיון שכינה אותה ב"כ התובעים "קרקס", ואחרי כל זאת ניתנו תשובות לאקוניות נוספות שספק אם ניתן להסיק מהן יחסי קרבה ואינטימיות של בני זוג לדוגמא:

    "האם את והמנוח ישנתם באותה מיטה?

    ת. (העדה שומר על שתיקה)...

    ש. איפה הבגדים שלך היו, באיזה ארון

    ת. אצלי בחדר.

    ש. ישנת במיטה יאפה שהיו הבגדים שלך

    ת. ישנתי איפה שרציתי

    ש. היית משנה את מקום השינה שלך מדי פעם.

    ת. כן

    ש. למה אשתו של המנוח אמרת שהיא עזבה את הבית? היא היתה מבוגרת נכון?

    ת. אין לי מושג

    ש. המנוח אף פעם לא סיפר לך.

    ת. לא. "

     

43. מתשובותיה, שאין להן כל זכר בתצהירה הלאקוני אף הוא, אני למדה כי שימשה למנוח חברה, הם אכלו ביחד "גם שבתות וחגים, אני בישלתי ואכלנו ביחד", נסעו לכל מיני טקסים או אירועים דתיים, אך מעולם לא ביקרו את בני משפחת המנוח, מדי פעם היו בבתי קפה ביחד. מעבר לכך שאני מסופקת לגבי אמינות תשובות אלו של הנתבעת שכאילו נסחטו ממנה תחת לחץ ותחנונים של בא כוחה, התרשמותי היא שמדובר בשני אנשים ערירים (על אף שלמנוח היתה משפחה, לא התרשמתי שאלו ביקרו אותו תכופות). המנוח והנתבעת בחרו להקל על בדידותם במגורים משותפים – היו אלו מגורי נוחות, בהם הנתבעת תורמת את חלקה בניקיון, אוכל וחברה, ואילו המנוח נושא בהוצאות הבית. המנוח לא שיתף אותה בסיפורים מחייו הקודמים עם אשתו ולא הוצגה בפני כל ראיה על מערכת יחסים יותר קרובה מזו המתוארת לעיל.

     

44. לנתבעת היה חדר ובו חפציה האישיים וחדר זה היה נעול במפתח, כך העיד גבריאל:

    "במשך השנים כשבאתי לירושלים ורציתי לישון בבית ושמתי לב שיש שם אישה, פעם אחת שמתי לב שיש חדר נעול". (פרו' עמ' 50 ש' 15). כך מתנהג שותף לדירה ולא בן זוג.

     

45. ב"כ הנתבעת בסיכומיו הפנה לספר, רומן בשם "עקדת תמר" של הסופרת נעמי רגן. נראה כי סיפור דמיוני התערבב לו עם מציאות. הוא טען לברית סודיות שהיתה לנתבעת עם המנוח, אשר לא רצתה להפר אותה גם לאחר פטירתו. "ברית שנעולה היטב תחת חומות שמבקשות להסתיר את הזוגיות היפה שהיתה ביניהם". (פרו' עמ' 67 ש' 29). עם כל הכבוד לחוש הרומנטי ספרותי שהפגין ב"כ הנתבעת, זוגיות יפה דרושה הוכחה ברורה יותר, מאשר העדויות שהובאו בפני. כל אדם המטפל באדם אחר, לאורך שנים מפגין יחס חברי מסור ודואג. שותף לדירה, שמתנהל עם שותפו עשור שנים, מפגין כלפיו יחס אוהד וחברי. מרגע שאושפז המנוח ועד לפטירתו, הנתבעת נעלמה, היא אפילו לא זוכרת את תאריך פטירתו (עמ' 40 ש' 5). הנכד ידע לספר על טיפול בסבו 11 שנים קודם לכן, באשפוז קודם, אולם לגבי השבעה חודשים האחרונים, לא היתה לו כל ידיעה לגבי הנתבעת.

    ב"כ הנתבעת טען כי עדות הנכד נקיה מכל אינטרס ואף הגיע להעיד בניגוד לעצת אביו.

    עדות הנכד- שרגא מרזל

46. על פי תצהירו של הנכד, כשהיה מגיע לדירה בשועפט "הגב' היתה בדירה כל הזמן". מעניין שהמנוח התיר לנכד להגיע לבקרו ולא הסתיר מפניו את הנתבעת, כפי שעשה עם בנו – גבריאל. עוד סיפר שרגא, עדות שמיעה, בלתי קבילה, במיוחד נוכח התנגדות מפורשת של ב"כ התובעים, שסבתא פסיה שהיתה נשואה למנוח סיפרה לו "מספר שנים לפני שנפטרה שיש לסבא שלי מישהי שחיה איתו". חיה איתו בדירתו, מנין הידיעה אודות יחסים אינטימיים? ואם היו יחסים כאלו מעת לעת, האם השניים ראו האחד בשני בן זוג?

    אני מניחה שששרגא ריחם על הנתבעת וביקש לדאוג לה לקורת הגג, אולם קורת גג זו אינה יכולה להיות על חשבון התובעים, אלא אם החוק מאפשר זאת.

     

     

     

    ספק אם המנוח ראה בנתבעת "ידועה בציבור"

47. נניח לצורך הדיון שהתקיימו יחסי אישות או קרבה אינטימית, בין הנתבעת למנוח, ונניח שאלו התקיימו גם בעת שהמנוח היה נשוי, כפי שטוען הנכד, הרי לאחר שאשתו נפטרה, יכול היה המנוח לשאת את הנתבעת אולם הוא לא עשה כן, ובהיותו אדם דתי ולא אתאיסט, לא סביר שהיתה לו בעיה עם הממסד הרבני ולכן בחירתו זו גם היא יכולה ללמד על טיב היחסים בין השניים. אכן, כפי שטען ב"כ הנתבעת, יש לתת חשיבות לפן הסובייקטיבי, איך הצדדים ראו את היחסים ביניהם. האחד הלך לעולמו והשני קימץ במלים ואף שיקר.

48. הסיפור של הנכד לפיו סבו לא קיים את "חרם דרבנו גרשום" (האוסר ביגמיה) והתנה נשואיו לסבתו בכך שיירשם הדבר בכתובה, הוא סיפור פיקנטי, נעדר כל ראיה ואינו רלוונטי, שכן סבו לא נפטר בעודו נשוי, אלא בעת שהיה אלמן.

49. שחר ליפשיץ בספרו – הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה (2005), (פורסם בנבו), מבחין בין "ידועים בציבור אוניברסליים" לבין כאלו "תוצרת ישראל". ידועים בציבור "תוצרת ישראל" הם אלו שהיתה סיבה להימנעותם מלהינשא כדת משה וישראל, כמו אשה עגונה, כהן וגרושה, וברור כי היו רוצים לשוות ליחסיהם תוקף משפטי, ומוסד הידועים בציבור בא לענות על כך. "ידועים בציבור אוניברסליים" הם אלו שבחרו שלא להינשא על אף שיכלו לעשות כן. במקרה השני, לדעת שחר ליפשיץ, יש להקשיח את תנאי הסף המקנים לבן הזוג הכרה כידוע בציבור, תוך כיבוד רצונם של הצדדים.

     

    חוק הגנת הדייר מחייב בדיקה קפדנית יותר של היחסים

50. אחזור ואומר את שנקבע לא אחת: "ידועה בציבור" אינו סטטוס, יש לבחון היחסים בהתאם לחוק שלגביו מבקשים להכיר במעמד זה, מטרת החוק וכוונת המחוקק. עסקינן בחוק הגנת הדייר, חוק הפוגע בזכותו הקניינית של בעל הנכס ולכן הוא מפורש בצמצום. הטענה של ב"כ הנתבעת לפיה בעל הדירה הוא הגביר והנתבעת דלת אמצעים, אין בה כדי להשפיע על ההכרעה בסוגיה, מה עוד שאני מסופקת עד כמה 14 תובעים שמתפרנסים מהבנין בן 4 דירות של אביהם, הם "גבירים".

51. עדות למגמת הצמצום בחוק הגנת הדייר, מצויה בעת שדנים בזכותו של דייר ממשיך. לפי סעיף 20 לחוק, גם אם היתה הנתבעת נשואה למנוח, היה עליה להוכיח מגורים רצופים בששת החודשים האחרונים לחייו, כאן כאמור לא הצליח הנתבעת לעמוד בנטל הראיה המוטל עליה, הן לענין טיב היחסים ומעמדה והן לענין מגוריה בדירה סמוך לפטירת המנוח, בששה החודשים האחרונים.

52. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה זכותה בדירה ואינה זכאית להיחשב דייר ממשיך, מוגן, כאמור בחוק הגנת הדייר.

     

    שכר דירה ראוי – כמה וממתי?

53. משקבעתי כי לנתבעת אין זכות בדירה, עליה לשלם שכר דירה ראוי בגין החודשים ששהתה בדירה. התובעים דרושים שכר דירה מסמוך לפטירתו של המנוח, אולם התובעים לא ידעו להגיד ממתי האשה מתגוררת בדירה, כזכור הכחישו קיומה והתייחסו אליה בכתבי הטענות כאל פולשת.

54. זאת ועוד, בחלק מהתקופה גר בנו של המנוח, ורק לאחר שהוצא צו מניעה זמני נגדו, אני יכולה לקבל כעובדה מוכחת את מגורי הנתבעת, קרי, החל מסוף מאי 2013. ולכן לצורך החישוב ולטובת הנתבעת, ייחשבו מגוריה מה-1/6/13 ועד לפינויה.

55. בכתב התביעה עותרים התובעים לחיוב הנתבעת לפי 8,000 ₪ לחודש ובסה"כ 112,000 ₪, השמאי יעקב תמוז העריך את דמי השכירות החודשיים בשנת 2013 על סך 5,625 ₪ ואילו לשנת 2014 סך של 6,250 ₪. בהערכתו לקח בחשבון את החצר והגינה, אולם הוכח כי בחצר השתמשו בני משפחת התובעים ולא הנתבעת. (פרו' עמ' 28 ש' 2-3 , וראה גם תצהירו של מאיר כהן, ס' 14-15).

56. מאיר כהן חבר של מש' ריאד אל חטיב ששוכרת דירה אחרת מהתובעים הצהיר כי שכר הדירה עומד על 1,000 דולר לחודש. התובעת אישרה זאת בחקירתה ואף השוותה ואמרה שהמצב של הדירות האחרות יותר טוב (פרו' עמ' 26 ש' 30-32).

57. נוכח מצבה של הדירה נשוא תביעה זו , שלא עברה כל שיפוץ בעשרות השנים האחרונות, אני מעמידה את דמי השכירות על סך 1,000 דולר לחודש ובסה"כ סך של 36,000 דולר, בגין שלוש שנים, מיום 1/6/13 ועד לפינויה הנדחה – 1/6/16. היות שסכום זה עולה על הסכום שנתבע בכתב התביעה, אני מעמידה את הסכום על סך 112,000 ₪.

     

    סוף דבר

58. בשים לב לכל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל, לנתבעת אין זכות דיירות מוגנת בדירה, ועל כן אני מורה על צו פינוי, אשר ייכנס לתוקפו ביום 1/6/16.

59. אני מחייבת את הנתבעת לשלם שכר דירה ראוי בסך של 112,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.  בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות אגרת בית משפט, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.  כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/4/16 ועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ו, 17 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.