ג. נ' עיריית בת ים

1.העתירה הוגשה ביום 28.8.18 והוגשה שנית ביום 3.10.18. דיון ראשון בעתירה 3.2.19. בסיומו נקבעה ישיבה נוספת ליום 26.6.19. בתום הדיון ביום 26.6.19 הוצעה הצעת פשרה שנדונה אצל הצדדים במשך מספר חודשים. המו"מ לא צלח וביום 22.12.19, על גבי הודעת ב"כ המשיבה בהקשר זה, נקבע כי העתירה עוברת למסלול של כתיבת פסק דין.

2.הסעדים המבוקשים בעתירה – מתן פסק דין הקובע כי החוב הנטען על ידי המשיבה, כלפי העותר, ושרשום בספריה, על פיו פתחה בהליכי מימוש בתיק הוצל"פ 526389-06-18, התיישן; כנגזרת מכך – להורות למשיבה לחדול מלנקוט כל הליך גביה מכל סוג כלפיו.

3.החוב הנטען – כעולה מתשובת המשיבה ומדברי ב"כ העותר בישיבת יום 3.2.19 (שם, עמ' 1 ש' 11-10 לפרו'), החוב הנטען הוא חוב העותר בגין מיסי עירייה, לרבות ארנונה, בגין החזקתו בחנות ברח' רוטשילד 27 בת ים לתקופה מיום 1.4.89 ועד ליום 30.6.99. עם זאת, לגבי חלק מהחוב, לתקופה שעד 12.9.91, הוגשה בשנת 1991 תביעה בה ניתן פסק דין (26.1.92) בגינו פתחה המשיבה בהליכי גביה (17.3.92). לפיכך, יתרת החוב, מושא העתירה, היא לתקופה שהצטברה מיום 2.9.91 ועד 30.6.99 בסך של 809,037 ₪ (ס' 4, 7 לתשובת המשיבה).

4.בפי העותר טענות להתיישנות ולשיהוי וטענות נוספות. אין בפיו טענה לגבי עצם החוב.

לטענתו, תוך הפניה לס' 3, 5 לעתירה, המועד בו התקבלה אצלו הדרישה הראשונה לתשלום החוב הנטען היתה ביום 15.8.17, על סך של 876,085.12 ₪. לדבריו, עד למועד זה, לא פנתה אליו המשיבה בכל דרך ולא דרשה את תשלום החוב. דרישה שניה לתשלום החוב נשלחה אליו ביום 13.3.18. משאלה הם פני הדברים – התיישנה התביעה (ס' 2, 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958).

5.משהחוב הנטען בגין התקופה בה החזיק העותר בחנות התגבש ביום 30.6.99, ומשהדרישה לתשלום, הראשונה הנטענת על ידי המשיבה, נשלחה ביום 1.8.06 (ס' 7.1 לתשובת המשיבה), למעלה מ-7 שנים מהתגבשותו, החוב התיישן, אף אם תאמר שיש בדרישה האמורה, וספק בעיניי הדבר, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. ברם, כך המשיבה, העותר הודה בקיומו של החוב בפנייתו אליה במכתב, נספח 9 לתשובה. לטענתה, במכתב זה, שנכתב בשנת 2011, מאשר העותר קיומו של החוב הנטען ומבקש התחשבות במצבו ובכך גרם למניית תקופת ההתיישנות מחדש. משהתביעה הוגשה בתוך 7 שנים מיום ההודאה, היא לא התיישנה.

6.בתשובה, העותר לא מתכחש למכתב אף לא לתוכנו. עם זאת, כך העותר, המכתב מכוון לחוב שהצטבר נגדו בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדו בגין פסק הדין מיום 26.1.92, בנוגע לחוב שהצטבר עד יום 12.9.91 (להלן: "החוב הפסוק") ולא בגין החוב הנטען. משכך, לגישתו, אין במכתב משום הודאה בחוב מושא העתירה וההתיישנות בעינה.

7.ס' 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי במקרה שנתבע הודה בכתב או לפני בית המשפט בקיום זכותו של התובע, יתאפס מרוץ ההתיישנות ותחל מנייתו מחדש מיום ההודאה (טל חבקין, התיישנות, עמ' 195). הלכה היא, כי טענה זו יכול נתבע להעלותה כנגד הליכי גביה של הרשות, גם במעמדו כעותר, בעתירה מנהלית נגד דרישת חוב המופנית אליו. את זאת עשה העותר במקרה שלפנינו.

8.על מנת להקים מחדש את מרוץ ההתיישנות, מכוח ס' 9 הנ"ל, על ההודאה בכתב להיות ברורה ומפורשת הן מבחינה הצורה הן מבחינת התוכן. נדרש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע' כלומר, בקיום הזכות אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיומן של כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות ונדרש שבהודאה עצמה יכללו כל היסודות הדרושים כדי לבסס את הזכות הנתבעת (ע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק; 1.4.96, להלן "פרשת פסח"). בפרשת פסח נפסק, כי התשובה לשאלה אם מסמך בכתב יכול להיחשב מבחינת צורתו ותוכנו הודאה המבטלת התיישנות תימצא בראיות חיצוניות לגבי מהותו של המסמך, הנסיבות בהן נכתב והצורך אותו הוא נועד לשרת. בית המשפט נדרש להבין מן ההודאה באיזה מערך עובדתי או משפטי הודה הנתבע. שאלה זו היא עובדתית באופייה ותוכרע על סמך מכלול נסיבות העניין ורק הודאה ברורה בעובדות המעניקות לתובע זכות מהותית תקיים את התנאי (טל חבקין, התיישנות, שם עמ' 197).

על כך שההודאה צריכה להיות 'ברורה ומפורשת בקיום 'הזכות' ניתן ללמוד מסעיף 833 להצעת חוק דיני ממונות שאמור להחליף את ס' 9 לחוק ההתיישנות: