פס"ד במחלוקת בענין פרשנות צוואות ההורים המנוחים שהורישו לילדיהם מקרקעין

לפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, בקשר עם שתי חלקות חקלאיות במושבה XXXXX, חלקות A ו – B בגוש: XXXX (להלן: "המקרקעין" או "החלקות"). התובע עותר לחלוקת החלקות בעין בדרך, שלשיטתו, התוו ההורים המנוחים של הצדדים בצוואתם. הנתבעות אינן מתנגדות לעצם פירוק השיתוף בחלקות, אך טוענות כי יש ליישם את הפירוק בדרך אחרת, התואמת את חוק המקרקעין, לרבות התחשבות בשווי הקרקע.

ייאמר כבר בראשית: ליבת המחלוקת התעוררה אחרי שנים רבות בשל העובדה כי ביחס לחלק במקרקעין נעשה שינוי ייעוד שטרם הסתיים, כך שאותם חלקים במקרקעין, לגביהם החל הליך שינוי ייעוד, יהפכו בעתיד לקרקע המיועדת לבניה. פועל יוצא מכך, הוא עליה דרמטית בערך הקרקע.

לטענת התובע הגם שהמקרקעין רשומים בלשכת רישום המקרקעין באופן בלתי מסוים, הרי שבפועל, גם על פי צוואת ההורים וגם על פי המציאות בשטח, נעשתה חלוקה בינו לבין הנתבעות, חלוקה שהצדדים נהגו על פיה שנים רבות, למעשה מאז ההורים הלכו לעולמם בשנת 2006. מנגד טוענות הנתבעות כי הרישום הבלתי מסוים של המקרקעין מלמד על כך שלכל אחד מהבעלים ישנן זכויות בכל שטח המקרקעין, כך שאם חלק מהמקרקעין שונה ייעודם, ובשל כך עלה ערכם, הרי שכל הבעלים צריכים ליהנות מעליית ערך זו, כל אחד על פי חלקו היחסי במקרקעין.

לאחר ישיבת קדם משפט ראשונה הופנו הצדדים להליך גישור, שלא הניב הסכם, אך הניב הסכמה דיונית על פיה ביקשו הצדדים כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר שבתיק ולאחר הגשת סיכומים בכתב, ללא צורך בשמיעת ראיות.

הצדדים ורקע רלוונטי לענייננו:

1. התובע והנתבעות הם אחים, ילדיהם של ש' ז"ל ומ' ז"ל, שהלכו לבית עולמם בחודש יוני 2006 כשהם מותירים אחריהם צוואות זהות לרבות נספח לצוואות. הצוואות על נספחיהן קיבלו תוקף של צווי קיום צוואה, אין חולק כי איש מהזוכים, הצדדים לתיק זה, לא התנגד למתן צווי הקיום.

    

2. המחלוקת ביחס לצוואות מתייחסת לסעיף 3(ב) על סעיפיו הקטינים, ועניינה כאמור הוא שטח מקרקעין המכונה "XXXXX" המורכב מחלקות A ו – B בגוש: XXXXX.

    

3. למען הנוחות וסיבור האוזן יובא סעיף זה בצוואה במלואו:

    

   ב. המקרקעין המכונים "XXX" הידועים כגוש XXX חלקות XX, XX יועברו לילדיי על פי החלוקה שלהלן:

   1) 7,218 מ"ר מחלקה XX ועוד – 7,202 מ"ר מחלקה XX הצמודים לכביש הכניסה הראשי למושבה, שמספרו XXX, יועברו לבני ד' ג'.

   2) דונם אחד מחלקה XX ודונם אחד מחלקה XX לכיוון צפון מחלקותיו של ד' יועברו לבתי נ' ר'.

   3) דונם אחד מחלקה XX ודונם אחד מחלקה XX לכיוון צפון מחלקותיה של נ' ר' יועברו לבתי ד' ס'.

4. רישום המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין נעשה בהתאם לצוואות: בחלקה A נרשמו זכויות של דונם אחד (1,000 מ"ר) על שם כל אחת מהנתבעות ויתר הזכויות בחלקה, בגודל 7,218 מ"ר נרשמו על שם התובע. כך גם לגבי חלקה B, דונם אחד לכל אחת מהנתבעות ועל שמו של התובע יתר הזכויות בחלקה (7,202 מ"ר).

    

5. להשלמת התמונה ייאמר כי ביום 29.12.2011 נחתם הסכם שכותרתו "הסכם פשרה וחלוקת עיזבון" (להלן: "הסכם הפשרה"). ההסכם נחתם בין התובע לנתבעת 2 בלבד והוא כולל הוראות שונות ביחס לשטחי מקרקעין שירשו הצדדים. לנתבעת 2 טענות ביחס ליישומו של הסכם זה, ובפרט סעיף 4 להסכם המתייחס מפורשות לאפשרות של שינוי ייעוד בקרקע. אלא שכל האמור בהסכם אינו נוגע למחלוקת בתיק זה מאחר וההסכם עצמו שותק ואינו אומר דבר ביחס למקרקעין שבמחלוקת נשוא תיק זה.

   תמצית טענות התובע

6. מלשון צוואת ההורים עולה במפורש, כי כוונתם הייתה שהחלק מתוך החלקות שיועבר לתובע הוא החלק הצמוד לכביש הכניסה הראשי למושבה. לעומת זאת, החלק שיועד לנתבעת 2 הוא מצפון לחלק של התובע ואילו החלק שיועד לנתבעת 1 הוא מצפון לחלק שיועד לנתבעת 2.

    

7. לטענת התובע החלוקה, על אף שאינה מגובה במפת מדידה, הייתה ברורה לכל הצדדים והם נהגו על פיה. במשך 17 שנים לא התקיים שיתוף כלשהו וכל צד אחז בקרקע על פי חלקו ונהג בו מנהג בעלים, דבר המלמד על הסכמה בדרך של התנהגות.

    

8. התובע מגדל גידולים חקלאיים בחלקו בלבד ולא עשה שימוש בחלקן של הנתבעות. הנתבעות עצמן בחרו שלא לגדל בחלקותיהן דבר ואף לא השכירו אותן, למעט תקופות קצרות.

    

9. התובע מוסיף כי בנספח לצוואה, שמהווה חלק מהצוואה וקיבל תוקף של צו קיום ביחד עם הצוואה עצמה, נרשם כי באם יופשרו המגרשים לבניה בתוך 7 שנים, כי אז ייעשה חילוף בין המגרש שיועד לנ' לבין המגרש שיועד לד'. התובע טוען כי ההתייחסות למגרשים ספציפיים של האחיות מלמד כי חלקותיו של התובע הופרדו והזכויות בהן נותרו בעינן.

    

10. העובדה כי נחתם הסכם פשרה ביחס למקרקעין אחרים שירשו הצדדים מלמדת כי לגבי המקרקעין נשוא המחלוקת לא הייתה כלל מחלוקת.

     

11. הצוואה מפורטת מאד ויורדת לפרטים ועל כן יש לכבד את רצון ההורים ולפעול בהתאם להוראות הצוואה. ההורים קיבלו ייעוץ משפטי בעת עריכת הצוואה וכוונתם הברורה עולה מלשון הצוואה.

     

12. גם אם החלוקה לא מתאפשרת מבחינת החוק יש להעדיף את הוראות הצוואה על פני ההסדר הנקוב בחוק. הקרקע אומנם לא חולקה, אך אין הבדל בין אדם המוכר חלק מסוים בחייו לבין חלוקה על פי רצון המוריש שנכתבה במפורש בצוואתו.

    טענות הנתבעות 

     

13. בהתאם לצוואות ההורים, חלקי הצדדים במקרקעין נרשמו לפני 16 שנים, בחלקים בלתי מסוימים, ולא ניתן לבוא כיום ולשנות רישום זכויות שבוצע לפני שנים בטענה כי הרישום אינו משקף את האמור בצוואות.

14. במשך כל השנים כל אחד מהשותפים יכול היה למכור את חלקו הבלתי מסוים במקרקעין. אין ולא הייתה כל מגבלה בנסחי הרישום או בדרך אחרת המגבילה מי מהשותפים למכור את חלקו הבלתי מסוים במקרקעין. עובדה זו מלמדת כי רישום הזכויות, שנעשה בהתאם לצוואות, היה מקובל על כל השותפים ולא ניתן כיום לאחר 16 שנה לבוא ולטעון כי ההסכמות וההסדר שונה מלשון הרישום.

     

15. לחלופין, הוראות הצוואות להן טוען התובע, אינן ישימות ולא ניתנות לביצוע בהיותן נוגדות את החוק, ולפיכך דינן בטלות.

     

16. סעיף 27 לחוק המקרקעין קובע כי מקרקעין של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם. בהקשר זה יצוין כי סעיף 13 לחוק המקרקעין קובע כי אין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין. להשלמת טיעון זה מציינות הנתבעות כי סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שהיא בלתי חוקית או בלתי אפשרית דינה בטלות.

     

17. הנתבעות מציינות כי לגבי חלקות אלה מעולם לא נחתם הסכם שיתוף ולא בוצעה כל חלוקה מוסכמת אחרת.

     

18. העובדה שביחס למקרקעין אחרים נחתם הסכם פשרה, המהווה שינוי מרישום הזכויות על פי הצוואה, מלמדת כי לגבי המקרקעין נשוא תביעה זו לא הייתה כל הסכמה לחלוקה, ולא בכדי מאז נרשמו הזכויות באופן בלתי מסוים הן נותרו כך במשך כל השנים ואיש לא חלק על כך ולא טען אחרת.

     

19. ההורים המנוחים לא שיערו בעת עריכת הצוואות כי חלק מסוים מתוך החלקות נשוא מחלוקת יהיה שווה יותר מחלקים אחרים. אין שום ראיה כי ההורים המנוחים ידעו כי חלק מהמקרקעין יעבור שינוי יעוד ובוודאי שלא יכלו לשער, אי אז לפני למעלה מ -20 שנים איזה חלק הוא זה שיעבור שינוי יעוד.

     

20. הנספח לצוואה מלמד כי ההורים היו מוטרדים מכך שלנתבעת 2 אין מגרש לבניית בית ועל כן ביקשו לאפשר בניית בית כאמור. ברי, כי אילו היו יודעים ההורים שחלק מחלקות A, B ישנה ייעודו לבניה הם היו דואגים לרשום חלק זה, ככל שהיה ניתן להפריד חלק מסוים מהמקרקעין, על שם אותה בת שהייתה חסרת דיור וחסרת מגרש לבניה.

     

21. אין כל משמעות לעובדה כי התובע בחר לעבד חלק מסוים במקרקעין. ראשית התובע לא הביא כל ראיה כי כך הם פני הדברים. שנית, גם אם אלה היו פני הדברים אין הדבר מלמד על הקניית בעלות.

     

22. לשיטתן של הנתבעות, יש להורות על פירוק השיתוף בשתי החלקות בדרך של חלוקה בעין הכוללת תשלומי איזון על פי תשריט ושמאי מוסכם ומוסמך שיערוך טבלת איזון. לחלופין, ניתן למכור את המקרקעין לכל המרבה במחיר וחלוקת התמורה תעשה בהתאם לזכויות הרשומות של כל שותף.

    דיון והכרעה:

     

23. לאחר עיון בחומר הראיות שהובא בפני לרבות סיכומי הצדדים, אני סבור כי דין התביעה לפירוק שיתוף, בדרך בה התבקש פירוק השיתוף, להידחות. להלן נימוקי.

     

24. המקרקעין אותם מבוקש לפרק הן שתי חלקות שכונו בצוואת ההורים המנוחים "XXXXX". חלקות אלה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, על יסוד צוואות ההורים, כמקרקעין בלתי מסוימים, כאשר לכל אחד מהשותפים מנה מסוימת, כפי שצוין בצוואה, בחלק בלתי מסוים במקרקעין.

     

25. על מקרקעין מוסדרים חלה חזקה כי הרישום בפנקסי המקרקעין יהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125(א). היינו, נקודת המוצא היא שהרישום בלשכת רישום המקרקעין משקף את המציאות ואת זכויות השותפים באותם מקרקעין. הנטל המוטל על מי שחולק על הרישום הוא נטל כבד מאד (ע"א 2576/03 מיום 21.2.07 פורסם במאגרים). התובע לא הרים נטל זה.

     

26. עיקר טענות התובע מופנות ללשון הצוואה, ממנה מנסה התובע ללמוד כי כוונת ההורים הייתה ברורה. הגם שהצוואה אינה מלווה במפה כלשהי והיא נוקטת בלשון כללית, לשיטתו של התובע לשון הצוואה ברורה, הצוואה מפורטת מאד ויורדת לפרטים, ועל כן אין צורך בפרשנות חיצונית ללשון הצוואה עצמה .

     

27. על חלקותיו של התובע נכתב בצוואות כי אלה יהיו "צמודים לכביש הכניסה הראשי למושבה, שמספרו XXX ואילו על חלקת הנתבעת 2 נרשם כי היא תהיה "לכיוון צפון מחלקותיו של התובע". על חלקת הנתבעת 1 נרשם כי היא תהיה לכיוון צפון מחלקת הנתבעת 2.

     

28. בניגוד לטענת התובע אני סבור כי מדובר בתיאור כללי מאד של חלוקת המקרקעין. אין כל פירוט ביחס לרוחב החלקות או לאורכן, מתיאור זה של חלוקת המקרקעין בנחלה ניתן לגזור כמעט אין ספור אפשרויות לחלוקת הקרקע, והמפה שצורפה על ידי התובע לכתב התביעה כמפת חלוקה, היא רק אחת מאותן אפשרויות לחלוקת הקרקע על פי לשון הצוואות.

     

29. לשון הצוואות לא רק שאינה מפורטת ואינה ברורה ונהירה, היא אינה מלווה במפת מדידה כלשהי כך שניתן יהיה לזהות את המקרקעין שחולקו לזוכים. אין פלא אפוא, כי כשהגיעו הזוכים על פי הצוואות לרשום את המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין הרי שאלה נרשמו בהתאם ללשון הצוואה, היינו, מקרקעין בלתי מסוימים.

     

30. התובע טוען כי רצון המנוחים הוא עיקרון העל שעל פיו יש לפעול ואותו יש לממש. אלא שכאשר לשון הצוואה אינה ברורה עד תום, יש לפנות לאומד דעת המצווה ולנסות ככל הניתן להתחקות אחר כוונותיו ואומד דעתו.

     

31. המסגרת הנורמטיבית למלאכת פרשנות צוואה, קבועה בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה 1965. סעיף זה קובע כי:

    "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה ואינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". 

     

32. כלל יסוד במלאכת פרשנות צוואה הינה התחקות אחר רצונו של המצווה. האינטרס לקיים אחר רצון המצווה הוא האינטרס היחידי שיש להגן עליו ומפניו נדחים כל יתר האינטרסים, יהיו אשר יהיו.

33. בספרו, פרשנות במשפט, כותב כב' הנשיא ברק כך:

    "רצונו של המצווה ("אומד דעתו") הוא המטרה אשר המצווה מבקש להגשים. לשון הצוואה היא האמצעי להגשמת המטרה. פרשנות הצוואה נועדה להבטיח כי המטרה תוגשם בעזרת האמצעי" (שם, עמ' 124).

     

34. לטענת התובע, כאמור, רצון ההורים המובהק היה לחלק את החלקות האמורות לא רק לחלקים בלתי מסוימים, אלא חלוקה ברורה ביחס למיקומו של כל חלק וחלק. מנגד טוענות הנתבעות כי החלוקה שנעשתה הייתה בלתי מסוימת ובהתאם לכך נרשמה. בנוסף, ואולי זה החשוב, בעת כתיבת הצוואות האדמה כולה הייתה אדמה חקלאית. חלקו של התובע בקרקע הוא הגדול ביותר (78%) שתי האחיות הסתפקו בשיעור 6% בלבד כל אחת.

     

35. לשון הצוואות אינה מספקת הסבר לחלוקה שנבחרה, אך ניתן לשער כי הטעם לחלוקה הוא, שהתובע היה האח היחיד שעסק בחקלאות בפועל. הוא גם זה שירש את כל הכלים החקלאיים, את מלוא מכסת המים, זולת 1,000 קוב שירשה הנתבעת 2. גם הזכויות בבית הקירור הועברו כמעט במלואן לתובע, זולת 5 טון שהועברו לנתבעת 1.

     

36. מדוע אם כן בחרו ההורים להעניק דונם אחד של אדמה חקלאית לכל אחת מהאחיות בכל אחת מן החלקות ? הרי דונם אחד שייעודו חקלאי הוא בעל ערך נמוך ואינו יכול לספק פרנסה כשטח חקלאי. התובע טען בדיון כי הוא החכיר את השטח מאחת הנתבעת תמורת 200 $ לשנה (עמ' 6 ש' 2) והוסיף כי הוא שילם סכום זה "בגלל שהיא אחותי". הנתבעת 1 טענה כי הוא שילם רק 100 $. כך או כך מדובר בסכומים זעומים של עשרות שקלים לחודש.

     

37. עיון דק בצוואות מלמד כי ביחס ליתר החלקות החקלאיות ההורים נהגו אחרת. חלקות שלמות הועברו בשלמותן לתובע. חלקה מסוימת שחולקה בין האחיות הייתה בשטח גדול של כ- 42 דונם המאפשרים גידול חקלאי והיא חולקה למעשה עוד בחייהם של ההורים. רק בחלקות נשוא המחלוקת "גרעו" דונם אחד לכל אחות מכל חלקה, מבלי לקבוע מיקום מדויק וללא מפת מדידה. אני סבור כי ההורים בחרו להותיר דונם אחד לכל אחות דווקא בחלקות אלה, משום שהם סברו, ככל הנראה, כי בחלקות אלה ישנו סיכוי גדול יותר שייעשה שינוי בייעוד הקרקע. התובע טוען כי אילו השינוי בייעוד הקרקע היה "נופל" באותן חלקות של הנתבעות, הן היו מסרבות לחלוק איתו את הזכויות והיו טוענות כי חלקות אלה יועדו להן בהתאם לצוואה. מדובר בטיעון תיאורטי שאינו מועיל לתובע. גם אם הנתבעות היו טוענות זאת, התובע לא בהכרח היה מסכים לטענה וסביר כי הוא היה טוען, את שטוענות אחיותיו כעת: המקרקעין הם בלתי מסוימים ועל כן יש לחלקם בהתאם לשיעור של כל אחד מהשותפים על פי שוויים של המקרקעין שיוערך על ידי שמאי.

     

38. לא מצאתי בצוואות או במסמכים נוספים שהוגשו על ידי הצדדים כי רצון ההורים היה "לנשל" מי מהאחים או לפגוע במי מבני המשפחה. בצוואה ישנן הוראות לחלוקת כספים לנכדים ולנינים וברי כי כוונת המנוחים הייתה שכל משפחתם תיהנה מהעיזבון ומהרכוש שצברו בחייהם.

    הסכם הפשרה וחלוקת העיזבון

39. התובע והנתבעת 2 חתמו ביום 2011.XX.XX על הסכם שכותרתו "הסכם פשרה וחלוקת עיזבון". אל הסכם זה הגיעו הצדדים לאחר שהתקיים הליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בתמ"ש 10200/07.

     

40. ב"הואיל" השני להסכם נרשם כי התגלעו חילוקי דעות כספיים, קנייניים ואחרים בקשר לאופן קיום הצוואות. צא ולמד: אילו היו הצוואות ברורות נהירות ושאינן משתמעות לשני פנים, כטענת התובע, מדוע היה צורך בהליך משפטי על מנת לברר את אופן קיומן ודרך יישומן של הוראות הצוואה ?

     

41. זאת ועוד, התובע טוען כי מהסכם הפשרה נלמד שתכליתו היא להביא לכדי סיום והסדר את כלל חילוקי הדעות בין הצדדים ולסיים את ההליך המשפטי ("הואיל" שלישי להסכם). מכאן טוען התובע שהנתבעות מנועות מלטעון למחלוקות נוספות, שעה שאלה הוסדרו בהתאם להסכם הפשרה.

     

42. אין בידי לקבל את טענת התובע מכמה סיבות: ראשית, ההסכם אינו כולל את הנתבעת 1 ובוודאי שאינו מחייב אותה. שנית, ההסכם אינו מתייחס כלל לחלקות נשוא תביעה זו. שלישית, בעת החתימה על ההסכם היו החלקות נשוא תביעה זו רשומות כמקרקעין בלתי מסוימים בלשכת רישום המקרקעין. אילו רצה התובע לשנות רישום זה או להגיע להסכם של חלוקה בעין, כך שלכל שותף ייוחד חלק מסוים במקרקעין, היה מצופה כי הדבר ייעשה במסגרת הסכם הפשרה. משלא נעשה הדבר אין אלא להסיק כי ההסכמה שהייתה בין התובע לנתבעת 2 היא להותיר את הרישום כמות שהוא, ללא חלוקה של המקרקעין המשותפים.

     

43. העובדה כי הסכם הפשרה לא התייחס לחלוקת המקרקעין פועלת כנגד ניסיונו של התובע להישען על אותו הסכם פשרה ביחס לחלוקת המקרקעין נשוא התביעה.

    שאלת חוקיות הוראות הצוואה והאפשרות ליישמן

44. הנתבעות טענו, כאמור, כי הוראות הצוואה ביחס לחלוקת המקרקעין, ככל שאכן נקבל את הטענה כי המקרקעין חולקו כך שלכל שותף חלק מסוים, סותרות את הוראות חוק המקרקעין הקובע כי במקרקעין בהם ישנם מספר שותפים לכל שותף יש חלק בלתי מסוים. עוד נטען בהקשר זה, כי עסקה בחלק מסוים במקרקעין אינה תקפה. מכאן, שהוראה בצוואה הסותרת את הוראות החוק אינה תקפה ודינה בטלות בהתאם לסעיף 34 לחוק הירושה.

     

45. הנתבע טוען כי הפסיקה כבר הכירה במקרים בהם נמכר חלק מסוים במקרקעין ולעניין זה אין הבדל בין מכירה של חלק מסוים במקרקעין לבין הורשה של חלק מסוים. עוד טוען התובע, כי במקרה של סתירה בין הוראת הצוואה על ההסדר הנקוב בחוק, יש להעדיף את ההוראות שניתנו באופן מפורש על ידי המנוחים, על פני החלוקה על פי חוק.

     

46. מאחר שהגעתי למסקנה כי מלכתחילה אין בצוואה חלוקה מסוימת וברורה של המקרקעין, ממילא אינני חייב להידרש לטענה בדבר חוקיות ההוראה, שלטעמי לא כתובה בצוואה, והאם אותה הוראה ניתנת ליישום. ברם, על מנת שלא להותיר חלל פעור אני סבור כי גם בעניין זה ידן של הנתבעות על העליונה.

     

47. התובע ציין כי הפסיקה הכירה במכירה של חלק מסוים במקרקעין אך מלבד אמירה כללית לא הפנה לפסיקה רלוונטית, זולת פסק דין בע"א 5628/99 מרקין נ' משה (מיום 5.11.2002 פורסם במאגרים). אלא שאין הנדון דומה לראיה. פסק דין מרקין עסק בשאלת השפעה של הפקעה על עסקה במקרקעין ואין עניינו במכר של חלק מסוים מתוך מקרקעין בלתי מסוימים. ניתן כמובן למכור חלק מסוים של מקרקעין אם המקרקעין היו מסוימים מלכתחילה. למשל, כאשר לשותפים במקרקעין ישנו הסכם שותפות על פיו מחולקים המקרקעין באופן מסוים כך שלכל שותף יש זכות למכור את חלקו. ברם, האם כאשר המקרקעין משותפים, ללא כל הסכם שיתוף, יכול שותף למכור חלק מסוים מהמקרקעין ללא הסכמת יתר השותפים ? סבורני שאין בסיס חוקי לעסקה מעין זו ואין בסיס חוקי להורשה מעין זו.

     

48. אם ההורים המנוחים היו מבקשים לייחד מקרקעין מסוימים ליורש מסוים היה עליהם לעשות זאת באופן מפורש, כפי שעשו ביחס ליתר חלקות המקרקעין המפורטות בצוואה.

     

49. התובע עצמו ציין כי ההורים המנוחים "קיבלו ייעוץ משפטי בעת עריכת הצוואה" (ס' 15 לסיכומי התובע). אם אכן קיבלו ההורים המנוחים ייעוץ משפטי, אזי בוודאי שלא ניתן לטעון כי הם סברו שניתן להורות בצוואה על חלוקת מקרקעין המנוגדת לדין. טענה זו של התובע מחזקת את עמדת הנתבעות כי ההורים לא התכוונו לחלק את המקרקעין על פי חלקים מסוימים, מאחר שהדבר נוגד את החוק, וחזקה כי ההורים המנוחים לא קיבלו ייעוץ משפטי שיוצר סתירה חזיתית בין הוראות הצוואה לבין הוראות החוק.

     

50. הוראה צוואתית, המורה על חלוקת מקרקעין בלתי מסוימים כך שכל יורש יקבל חלק מסוים, היא הוראה המנוגדת לחוק המקרקעין וככזו היא הוראה בלתי חוקית ובלתי אפשרי ליישמה. סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי הוראה שכזו דינה בטלות.

    סיכום

51. התובע לא הצליח להרים את הנטל הכבד המוטל על מי שטוען כנגד חזקת הרישום. עתירתו של התובע לחלק את המקרקעין על פי מפה שצורפה לכתב התביעה נדחית.

     

52. יחד עם זאת נוכח הסכמת הצדדים לפירוק שיתוף עקרוני של המקרקעין אני מורה כי ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף במקרקעין. היות שהצדדים לא עתרו למינוי כונס נכסים ואין בית המשפט נוהג לכפות מינוי כונס נכסים, שלא לבקשת הצדדים או לפחות אחד מהם, אין מקום לתת סעד אופרטיבי במסגרת תובענה זו ויש להסתפק בסעד דקלרטיבי, היינו, מתן צו לפירוק שיתוף במקרקעין.

     

53. הצדדים רשאים לפעול לפירוק השיתוף באמצעות העברת זכויות ביניהם ותשלומי איזון, או לעתור למינוי כונס נכסים במסגרת הליך נפרד.

     

54. אשר להוצאות המשפט, חרף קבלת התביעה בפן העקרוני, היינו עצם פירוק השיתוף במקרקעין, הרי שהסעד שהתבקש, אישור מפת החלוקה שצורפה לכתב התביעה, נדחה. לאור זאת החיוב בהוצאות יהיה מתון. אני מורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעות, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 5,000 ₪.

     

55. המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

    ניתן לפרסם פסק הדין בהשמטת כל פרט מזהה.

     

    ניתן היום, ה' טבת תשפ"ד, 17 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.