ג' ואח' נ' מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיין שלומי ויזן) בערר (ירושלים) 2357/19 מיום 26.11.2020, שעל-פיו נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיבה מיום 14.3.2019. בהחלטתה זו, אשר ניתנה בהתאם ל"נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (נוהל מס' 5.2.0022) (להלן – נוהל הועדה הבינמשרדית), נדחתה על הסף בקשת המערערים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

רקע ועיקרי העובדות הדרושות

2.המערערים הם בני זוג נשואים (מאז שנת 2003), אזרחי רוסיה, ילידי שנת 1983. המערער הוא נין של יהודי.

ביום 30.11.1999 עלו הוריו של המערער לישראל עם בנם הצעיר (יליד שנת 1985), אחיו של המערער, מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות). בהתאם להחלטת הוריו של המערער, שהיה אז כבן 16, הוא נשאר ברוסיה עם סבתו, לשם השלמת לימודי התיכון. לאחר שסיים את לימודי התיכון, נשאר המערער ברוסיה ולמד שם במוסד להשכלה גבוהה במשך כחמש שנים (לימודי כלכלה) ואף החל לעבוד שם במקצועו.

3.ביום 9.9.2008, כחמש שנים לאחר נישואי המערערים ובהיותם כבני 25, הם נכנסו לראשונה לישראל באשרת תייר מסוג ב/2, על פי הזמנת הוריו של המערער ויצאו מישראל כעבור כחודש (ביום 8.10.2008). הפעם השנייה שבה נכנסו המערערים לישראל באשרת תייר הייתה כעבור כשנה, ביום 11.12.2009, ואף אז יצאו מישראל כעבור כחודש (ביום 7.1.2010).

4.הפעם השלישית שבה נכנסו המערערים לישראל באשרת תייר, שהייתה בתוקף למשך שלושה חודשים, הייתה ביום 26.2.2011, בהיותם כבני 28. ביום 26.5.2011 הגישו המערערים בקשה לקבלת אזרחות ישראלית על יסוד הטענה כי המערער הוא נין של יהודי. בבקשתם נטען, כי מאחר שבשנת 1999, עת עלו הוריו של המערער ואחיו לישראל, נותרה לו רק שנת לימודים אחת לסיום לימודי התיכון, הוא נשאר ברוסיה. על-פי טענתו, הסוכנות היהודית המליצה להוריו שהוא יישאר ברוסיה, יסיים שם את למודי התיכון וירכוש השכלה גבוהה ורק לאחר מכן יעלה לארץ. עוד נטען, כי אותו גורם מטעם הסוכנות היהודית אף שכנע אותם לעשות כן תוך אמירה כי המערער לא ייתקל בקושי כלשהו אם יעלה לארץ רק בתום לימודיו. המערער הוסיף ופירט בבקשתו כי בקיץ 2003, במהלך לימודיו, נישא למערערת. לאחר סיום לימודיו בשנת 2005, ניסה במשך תקופה ממושכת למצוא מקום עבודה, אך רק בשנת 2006 מצא מקום עבודה, אך לא במקצועו ובשכר נמוך. לאחר כחמש שנים הבין כי אינו יכול "להתקדם ושהמדינה לא דואגת לזכויות אזרחיה בעיקר אם הם יהודים". לפיכך טען, כי מאחר שאף אין לו קרובי משפחה ברוסיה, החליט לעלות לישראל "כדי להתאחד עם הוריי ומשפחתי".

בקשתם האמורה של המערערים לקבלת מעמד בישראל נדחתה ומכתב על כך נמסר לידיהם ביום 2.6.2011. במכתב נאמר כי המערערים אינם עומדים בקריטריונים לקבלת מעמד בישראל, מאחר שהמערער הוא נין לזכאי עליה (נין של יהודי) ואילו המערערת היא בת זוגו של נין של יהודי. לפיכך נאמר להם, כי בתום תקופת תוקפה של אשרת התייר שניתנה להם, עליהם לצאת מהארץ וכי בעתיד יוכלו לבקר בישראל בהתאם לנהלים. תשובה זו ניתנה בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי" (נוהל מס' 5.02.0027) (להלן – נוהל נין של יהודי). המערערים לא השיגו על החלטה זו אך נשארו בישראל גם לאחר פקיעת אשרת התייר.

ביום 21.6.2011 עצרה יחידת האכיפה את המערערים והוצא להם צו הרחקה ומשמורת. ביום 26.6.2011 שחרר אותם בית הדין לביקורת משמורת, כדי לאפשר להם לפנות להסדרת מעמדם בישראל בכפוף לכך שיפקידו ערבון אשר יבטיח את יציאתם מהארץ.

5.ביום 4.7.2011 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדם בישראל מטעמים הומניטריים. בבקשתם טענו כי הם מבקשים להישאר בישראל מאחר שמשפחתם נמצאת בארץ. המערער הוסיף, כי במשך כשבע שנים לאחר סיום לימודיו, נדחו בקשותיו להיכנס לישראל וכי לראשונה אושרה כניסתו לישראל בשנת 2009, אז הגיע לביקור עם אשתו (המערערת). עוד ביקשו המערערים, כי אם בקשתם תדחה, יתאפשר להם להישאר בישראל למשך שלושה חודשים נוספים שבסופם ייצאו בכוחות עצמם מהארץ וכי הם מוכנים לרכוש כרטיסי טיסה לשם הוכחת התחייבות זו. בעקבות בקשה זו, ניתן למערערים רישיון ב/2 (אשרת תייר), אשר הוארך מעת לעת עד יום 31.12.2012. על פי טענת המשיבה, ביום 8.9.2011 התקבלה אצלה המלצת לשכת הקשר לסרב לבקשת המערער להסדרת מעמדו מכוח היותו נין של יהודי, בשל היותו בגיר.

ביום 25.10.2011 נערך למערערים ולאמו של המערער ראיון ברשות האוכלוסין. במהלכו טענה אמו של המערער כי הוא לא עלה עמם לישראל בשנת 1999 מאחר ש"אמרו לנו שאם יש ילד, שימשיך ללמוד. אני רציתי שהוא יסיים את הלימודים". לאחר מכן הוא נשאר מעבר לתום לימודיו, כדי לא להשאיר לבד את סבתו שהייתה חולת סרטן, ואשר נפטרה בשנת 2003. המערער הוסיף, כי את לימודיו הגבוהים בכלכלה וכספים סיים בשנת 2005 ולאחר תום לימודיו, עבד במקצועו עד פיטוריו בשנת 2011. המערערת למדה ראיית חשבון ועבדה במקצועה. בעניין שהייתם בישראל אמרו כי הם אינם עובדים בישראל וכי הוריו של המערער תומכים בהם כלכלית.