בש"פ 5408-15 שיינברג נ' מדינת ישראל

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) מיום 4.8.2015 בה התקבלה בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.      

רקע עובדתי

1. ביום 27.7.2015 הוגש נגד העורר כתב אישום המחזיק 13 אישומים והמייחס לו ביצוע עבירות מין שונות ובהן אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים וכן ביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ואיומים. על פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 2000 ל-2015 שימש העורר כראש ישיבת "אורות הארי" (להלן: הישיבה), אשר עברה בשנת 2002 לעיר צפת ממקום מושבה הקודם בהר מירון. העורר, שנחשב בקרב עדת מאמיניו כ"צדיק ומקובל", שימש במהלך תקופה זו כגורם מייעץ וכמשענת עבור רבים שפנו אליו בנושאים שונים ועל פי הנטען ניצל את האמון הרב שניתן בו כדי לבצע עבירות מין בנשים שביקשו את עצתו ועזרתו. העורר, כך נטען, נהג לגרום לאותן נשים להאמין כי הן סובלות מבעיות רפואיות ואחרות אשר הוא יוכל לסייע בפתרונן באמצעות טיפולים אותם כינה "טיפולי הרפיה". בשלבים הראשוניים של טיפולים אלה אמר העורר לאותן נשים שהן יכולות לבצע את טיפולי ההרפיה בעצמן על-פי הדרכתו שהועברה אליהן בהודעות טקסט או בדואר אלקטרוני ובחלק מהמקרים, הורה להן לגעת בגופן, באיבר מינן ולעתים אף להחדיר אצבעות לתוך איבר מינן. בהמשך, כך נטען, אמר העורר לאותן הנשים כי יש צורך שהוא יבצע בהן את טיפולי ההרפיה בעצמו ולאחר מכן נפגש עמן, נגע בגופן והחדיר אצבעות וחפצים אל איבר מינן. כתב האישום ממשיך ומפרט כיצד נהג העורר לעתים לבקש מהנשים לגעת בעצמן בגופן ולהחדיר את אצבעותיהן או חפצים לתוך איבר מינן תוך שהוא נועד עמן בשיחות וידאו או ביקש מהן לצלם את עצמן בעירום ולהעביר אליו את התצלומים והכל תוך מצג שווא לפיו נועד הדבר לצורך ביצוע אבחון או "טיפול הרפיה מרחוק" ובאחד המקרים אף הוגדר הדבר על ידו כ"חדירה רוחנית" (ראו האישום השביעי). בחלק מהמקרים, כך על פי הנטען, אמר העורר לנשים שהטיפול בהן דורש שהן עצמן תבצענה בו "טיפולי הרפיה", כדי לקבל ממנו "שפע ואור" ובמסגרת "טיפולים" אלו נגעו חלק מהנשים בגופו, באשכיו ובאיבר מינו החשוף, עיסו את איבר מינו, מצצו אותו ובלעו את נוזל הזרע שלו. לאחר ביצוע התקיפות המיניות, לכאורה, הזהיר העורר את הנשים כי הפסקת הטיפול בהן או חשיפת הטיפול בפני אחרים עלולה לפגוע בהן ובבני משפחתן.

           שנים עשר האישומים הראשונים בכתב האישום מגוללים את סיפוריהן של 12 מתלוננות שונות, ומתארים אירועים הדומים בעיקרם לאלו שתוארו לעיל. האישום ה-13 מייחס לעורר עבירה של השמדת ראיה. על פי הנטען באישום זה, לאחר שנודע לעורר בחודש יוני 2015 כי רבני העיר צפת דורשים ממנו למסור להם את המחשבים והטלפונים הניידים שלו נוכח תלונות שהוגשו נגדו, הוא הורה למזכיר הישיבה להשליך את הכונן הקשיח שבמחשב שלו, להחביא את הכוננים החיצוניים ולפרמט את הטלפון הנייד שלו.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי לאחר שבחודש יוני 2015 הוגשו לרבני העיר צפת תלונות נגד העורר הוא התקשר לשתיים מן המתלוננות והורה להן שלא לחשוף את מעשיו ואף מסר להן גרסה שקרית אותה ביקשכי ימסרו. עוד נטען כי ביום 2.7.2015 נעצר העורר בשדה התעופה בדרכו לעזוב את הארץ, לאחר שבדק במשטרת ישראל אם יש נגדו צו עיכוב יציאה. המדינה טענה כי בידיה ראיות טובות להוכחת העבירות המיוחסות לעורר ובהן הודעות של 12 מתלוננות, הודעה של מתלוננת נוספת שעניינה התיישן, הודעות מטעם רבני העיר צפת ומכתב בכתב ידו של העורר הקושר עצמו לחלק מהמתלוננות. המדינה הוסיפה כי בידיה גם הודעות של בני הזוג של חלק מהמתלוננות, תצלומים וסרטון של חלק מהמתלוננות אשר נתפסו אצל העורר, ממצאי מחשב ועוד. כמו כן נטען כי העורר קושר עצמו לחלק נכבד מן המעשים המיוחסים לו. נוכח המסוכנות הנשקפת מן העורר והעובדה כי המתלוננות חוששות ממנו וכי הוא אף ניסה לשבש את הליכי המשפט טרם מעצרו, עתרה המדינה למעצרו עד תום ההליכים, כאמור. המדינה ציינה כי נוכח המתואר ונוכח ביצוע עבירות המין גם באמצעות מחשב וטלפון נייד, אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר, את החשש להימלטותו מהליכי שפיטה וכן את החשש לשיבוש הליכי משפט.

החלטת בית המשפט המחוזי

3. לאחר שקיים דיון בבקשה ביום 2.4.2015 החליט בית המשפט המחוזי ביום 4.8.2015 לקבל את בקשת המדינה ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט ציין כי העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי עוצמת הראיות מצדיקה לשקול מעצר באיזוק אלקטרוני וביקש כי שירות המבחן יערוך לו תסקיר מעצר. בית המשפט קבע כי גם אם יקבל את הסברי העורר לעניין ניסיון יציאתו מן הארץ, ניתן לקבוע כי נשקפת מן העורר מסוכנות מוגברת הנלמדת מן המעשים שביצע לכאורה בנשים שסרו למרותו וראו בו מדריך וסמכות רוחנית. בית המשפט הוסיף כי העורר ניצל, לכאורה, את מעמדו לשם ביצוע העבירות המיוחסות לו ואף נקט מול המתלוננות בטקטיקות של הפחדה והצגת מצגים לפיהם הן חולות ובידו הכוח לרפאן. עוד נקבע כי נוכח השפעתו הרבה של העורר על קהילתו, קיים חשש ממשי להשפעה על עדים וכי ראיות לתמיכה בכך נמצאות למכביר בחומר החקירה, אך אין צורך לפרטן נוכח הסכמתו של העורר לקיומן של ראיות לכאורה, ונוכח העובדה כי יוחסו לו עשר עבירות של שיבוש מהלכי משפט ושתי עבירות של הדחה בחקירה. אשר לטענת העורר לפיה עוצמת הראיות לכאורה אינה מצדיקה מעצר מאחורי סורג ובריח ועל-כן יש להורות על קבלת תסקיר מעצר לצורך שחרורו למעצר בפיקוח אלקטרוני, קבעבית המשפט כי בחומר הראיות מצויות אמנם עדויות של מתלוננות בהן נטען כי הסכימו למעשי העורר, אך בכך אין להועיל לו שכן השאלה בהליכים נגדו אינה האם הן הסכימו לביצוע המעשים המיוחסים לעורר אלא האם ההסכמה ניתנה מרצון חופשי או הושגה במרמה. בית המשפט קבע, אפוא, כי בעניינו של העורר מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית מוצקה המלמדת הן על מסוכנות מוגברת והן על חשש ממשי להשפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט.

           בית המשפט הוסיף ודחה את בקשת העורר לעריכת תסקיר מעצר בעניינו, בקובעו כי בין העורר לנפגעות העבירה ומשפחותיהן ישנה מערכת יחסים רגישה אשר נוצלה על-ידי העורר, ובהינתן העובדה שבחומר החקירה ישנן ראיות המעידות על כך אין צורך בקבלת חוות דעת של שירות המבחן בנושא. בית המשפט ציין בהקשר זה כי לעורר השפעה "כמעט מאגית" על בני קהילתו והשפעה זו בשילוב יכולותיו האישיות הגבוהות ובקיאותו הרבה בתפעול כלים טכנולוגיים המאפשרים קשר עם אחרים, מלמדים כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה. אשר לטענות העורר בדבר מצבו הרפואי, ציין בית המשפט כי לא השתכנע שאין אפשרות להחזיק את העורר במעצר ולטפל בו במערך הרפואה של שירות בתי הסוהר. מטעמים אלו כולם, קבע בית המשפט כי הגשת תסקיר לא תוסיף מאומה על הידוע כבר והוסיף וקבע כי אין ליתן בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני. בית המשפט הורה, אפוא, על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

           מכאן הערר.