בש"פ 5134-15 עודה נ' מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת – סג"נ), במ"ת 60342-03-15, מיום 21.7.2015, בגדרה הוחלט להורות על מעצרו של העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.      

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2. נגד העורר הוגש, ביום 29.3.2015, כתב אישום המייחס לו את העבירות שלהלן: קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); סיוע לרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לניסיון רצח (שתי עבירות), לפי סעיף 305(1) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(1)-(2) ו-31 לחוק העונשין; סיוע לפציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-31 לחוק העונשין; וסחר, נשיאה והובלת נשק, לפי סעיפים 144(ב) ו-144(ב2) לחוק העונשין.

כנטען בכתב האישום, ביום 1.1.2015, נחטף כמאל אחמידי (להלן: כמאל), על-ידי חוטפים המתחזים לשוטרים, והוחזק בצפון הארץ, תוך כדי שהתנהל משא ומתן לשחרורו עם משפחתו וחבריו, עד אשר שוחרר ביום 5.1.2015. במהלך תקופת החזקתו, הוכה ועוּנה כמאל על-ידי חוטפיו. על-פי כתב האישום, עם שחרורו, החליט כמאל לנקום במי שעמדו, לשיטתו, מאחורי חטיפתו, והם: ת' א' ג' (להלן: המנוח); וא' א' (להלן: א'). עקב כך, קשרו כמאל ואחרים, וביניהם העורר (להלן ביחד: הקושרים), לפגוע בחוטפים ולגרום למותם. סמוך ליום ה-2.2.2015, כך נטען, סיפק העורר ליתר הקושרים שני אקדחים ותחמושת, באמצעותם הם ירו לעבר ביתו של א' כעשרים יריות. עוד נטען, כי במסגרת הקשר ולשם קידומו, ביום 6.2.2015, הגיע העורר לביתו של כמאל, ומסר לידיו תחמושת נוספת לאקדחים, "ביודעו כי התחמושת נועדה לפגוע במנוח או במי שהיה לו קשר לחטיפתו של כמאל". בהמשך אותו הערב, נכנסו כמאל ואחרים לבית קפה בו שהה המנוח, והחלו לירות לעבר המנוח בכוונה לגרום למותו. המנוח נפגע מן הירי, נפל על הארץ, ונפטר מפצעיו, סמוך לאחר מכן. עוד נפגעו מן הירי שני קטינים, אשר ישבו עם המנוח, וקטין נוסף אשר עמד מספר מטרים ממנו, ונפגע מקליע באגן הירכיים.

לטענת המשיבה, במעשיו המתוארים לעיל קשר העורר קשר עם אחרים, וסייע, באמצעות האקדחים שסיפק, לפגוע במנוח ובאחרים ולגרום למותם או לפציעתם שלא כדין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

1. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, ובין היתר: הודעות עדים; תיעוד רפואי; הודאתו של העורר "במרבית העובדות"; שיחות של העורר עם מדובב, וכיוצא באלה. עוד טענה המשיבה, כי נגד העורר קמה עילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), לאור החשש כי העורר יסכן את ביטחון הציבור. לטענת המשיבה, קמה בעניינו של העורר עילת מעצר, גם לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר ממעצרו, הוא יפעל לשבש את הליכי המשפט נגדו ולחמוק מאימת הדין. זאת, לאור העובדה שקיימים מעורבים נוספים באירוע, אשר טרם אותרו, ולנוכח היכרותו של העורר עם חלק מן העדים אשר עתידים להעיד נגדו, וחלקם אף בני משפחתו.

ההליכים בפני בית משפט קמא

2. ביום 22.6.2015, קבע בית משפט קמא (כב' השופט נ' אבו טהה) כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. בגדרי תשתית ראייתית זו, כך נקבע, נכללות אמרותיו של העורר בפני מדובב; הודעותיו של העורר במשטרה; ושיחות שנקלטו בהאזנת סתר. על בסיס ראיות אלו, לשיטתו של בית משפט קמא, עולה כי העורר "ידע לכאורה אודות הסכסוך שהיה לכמאל עם המנוח והאחרים והרקע למעשה הרצח – קרי חטיפתו של כמאל". עוד עולה, לכאורה, מחומר הראיות, כך הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי העורר ידע כי ברשותו של כמאל מצויים לפחות שני אקדחים, אותם סיפק העורר בעצמו או באמצעות אחרים. לכך יש להוסיף, לגישתו של בית משפט קמא, את העובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, כי העורר סיפק לכמאל תחמושת סמוך לפני אירוע הרצח. על רקע זה, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי העורר ביצע, לכאורה, "מעשה של סיוע", וכי התקיים בו, לכאורה, היסוד הנפשי הדרוש בעבירה זו על דרך של עצימת עיניים, ובכך שהוא צפה ברמה קרובה לוודאי כי התנהגותו תתרום לביצוע העבירה העיקרית. לאחר הדברים האלה, הורה בית משפט קמא לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר.