בש"פ 1478/20

השופט ד' מינץ:

           לפנינו בקשה לביטול קנס לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין רבניים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), בסך של 5,000 ש"ח ליום, שהצטבר עד למועד הגשת הבקשה לסך של 920,000 ש"ח.

1. עניינו של המבקש נידון במסגרת הליכים שונים המתגלגלים מזה מספר שנים, הן לפני בתי הדין הרבניים והן לפני בית משפט זה. לצורך הבנת התמונה במלואה וחרף אריכות הדברים, אין מנוס מלפתוח בסקירת ההליכים הרלוונטיים לענייננו, לאורך השנים, שלב אחר שלב (אף כי גם בתיאור זה אין כדי למצות את השתלשלות ההליכים כולם, בשל מספרם והיקפם הרב).

הרקע לבקשה

2. המבקש אזרח ותושב ארה"ב הוא אביו של משיב 3 (להלן: הבעל או הבן). הבעל ומשיבה 2 (להלן: המשיבה או האישה) נישאו זה לזו בשנת 1997 בברזיל, מקום מגורי הורי האישה, וזמן קצר לאחר מכן עברו להתגורר בארצות הברית, בסמיכות להורי הבעל, ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2005 הגיעה המבקשת לביקור בישראל, ועמה שני ילדיה, בת שמלאו לה 6 שנים באותה עת ותינוק שטרם מלאה לו שנה. במהלך אותו ביקור לקתה המשיבה באירוע מוחי קשה בגינו נותרה נכה ומוגבלת. הבעל, אשר הגיע גם כן לישראל באותה תקופה, עזב את הארץ ומאז בני הזוג פרודים זה מזו. ביום 29.7.2014 ניתן, בהיעדרו של הבעל, פסק דין מאת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו המחייב אותו ליתן גט למשיבה (תיק 927170/1), אלא שהוא לא קיים את פסק הדין ואף נמנע מלערער עליו. נוכח טענת המשיבה כי הורי הבעל, היינו המבקש ורעייתו, הם אלו העומדים מאחורי עיגונה – טענה שחוזקה מדיווחים שקיבל בית הדין גם מאגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים – זומנו השניים, אשר הגיעו לביקור בישראל באותה עת, למתן עדות בבית הדין הרבני. כמו כן, במסגרת זו עוכבה יציאתם מישראל. בקשה שהגישו המבקש ורעייתו לביטול עיכוב יציאתם מישראל, נדחתה ביום 27.12.2015. יומיים לאחר מכן, ביום 29.12.2015 הגישה המשיבה לבית הדין הרבני בקשה לנקיטת אמצעים נגד המבקש ורעייתו, על פי פקודת בזיון בית משפט בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק כפיית ציות. המבקש ורעייתו מצדם הגישו ערעור על ההחלטה מיום 27.12.2015 המורה על עיכוב יציאתם מהארץ לפני בית הדין הרבני הגדול, אשר הורה ביום 23.2.2016 להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי כדי לקיים הליך דיוני מהיר לפתרון עגינותה של המשיבה. כמו כן הורה בית הדין הגדול לבית הדין האזורי להבהיר האם עיכוב יציאת שני הורי הבעל מהארץ נעשה מכוח סעיף 4 לחוק כפיית ציות, המאפשר לבית הדין להטיל סנקציות כדי לאכוף התייצבות של בעל דין או עד; או מכוח סעיף 7א לחוק, המאפשר לבית הדין להטיל סנקציות מכוח פקודת בזיון בית משפט.

ההליך הראשון לפני בתי הדין הרבניים

3. בעקבות ההחלטה של בית הדין הרבני הגדול, קבע בית הדין האזורי מועדים בהם יישמעו הדיונים בתיק בלוח זמנים צפוף, וכן את האופן שבו יוגשו בקשות לפניו לזימון עדים. בעוד שהמשיבה הגישה בקשה לפיה היא, הורי הבעל וחמישה עדים נוספים ייחקרו בדיון, הורי הבעל לא הגישו בקשה כלשהי לחקירת בעלי הדין או לזימון עדים מטעמם. הם גם נמנעו מלהגיש סיכומים בתום הדיונים. ביום 14.3.2016 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי. בפתח דבריו, הובהר כי עיכוב יציאתם של הורי הבעל מהארץ התבקש תחילה על מנת להעידם, אך זאת גם על רקע הטענות שמכוחן היה מקום לבחון קיום הליכים מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות. לפיכך דן בית הדין הרבני האזורי בבקשת המשיבה לנקיטת אמצעים נגד הורי הבעל.

4. בית הדין האזורי נדרש בפירוט רב לעדויות שנשמעו לפניו, ובכלל זה עדות המשיבה, הורי הבעל, הרב שמואל גמליאל (להלן: הרב גמליאל) עובד אגף העגונות של בהנהלת בתי הדין הרבניים, אשר יצר קשר עם המבקש בעניין הגט וניסה לבוא עמו בדברים בעניין, וכן גורמים נוספים שהיו מעורבים בניסיונות להביא את הבעל לתת גט למשיבה ואשר העידו על מעורבות המבקש בענייני הגט של בנו. מתוך העדויות עלה כי המבקש ניהל משא ומתן בקשר לגט ואף פעל על מנת להשיג עבור בנו "היתר מאה רבנים" (היתר לשאת אישה שנייה). לאחר סקירת העדויות השונות, קבע בית הדין כי המשיבה משדרת אמינות רבה כאשר כל העדים שהופיעו בדיון תמכו בגרסתה לפיה המבקש הוא העומד מאחורי עיגונה, מנהל משא ומתן בעניין מתן הגט על ידי בנו ומעלה דרישות שונות בקשר לכך. מן העבר השני, מצא בית הדין כי גרסתו של המבקש, לפיה אין הוא קשור כלל לפרשיית העיגון וכי בנו מעגן את אשתו באופן עצמאי ושלא על דעתו, אינה אמינה ואף כוזבת ושקרית.

5. עוד קבע בית הדין האזורי כי ממכלול הראיות עולה כי המבקש תומך בבנו, מעסיקו, מפרנסו ומתנכר לכלתו העגונה. בהצטבר הראיות ומשקלן הרב, מצא בית הדין כי המבקש אינו רק בגדר "מסייע", כי אם מי ששולט בבעל הסרבן והוא אשר הלכה למעשה "הסרבן" עצמו. משכך נמצא כי מתקיימות הנסיבות המאפשרות הטלת סנקציה בגין בזיון בית משפט גם כלפי המבקש בהיותו צד שלישי אף אם אינו "בעל דין" ישיר בהליך.

6. לבסוף בחן בית הדין מהי הסנקציה ההולמת והיעילה במקרה זה, ולאחר שהבהיר כי הטלת קנס לא תסייע, נוכח התרברבות המבקש בעושרו הרב והעובדה שהשקיע כבר כספים רבים בבנו, נמצא כי הסנקציה המתאימה, נוכח הפגיעה הקשה והמתמשכת במשיבה, היא הטלת מאסר במשך שלושים יום. עם זאת בוטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוטל על רעייתו של המבקש, משנקבע כי "סיועה" לסרבנות הבעל, אף כי ללא ספק היא בבחינת "מסייע לדבר עבירה", אינו מאפשר להטיל עליה סנקציות על פי חוק כפיית ציות.

7. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי לפני בית הדין הרבני הגדול (תיק 1071670/2). בערעורו הלין המבקש על הקביעה כי הוא עומד מאחורי סרבנות הבעל ליתן גט למשיבה, כאשר לטענתו הדבר כלל לא הוכח, בעוד שהוא מעוניין במתן הגט ואף פועל לשם כך. כמו כן העלה המבקש טענות רבות הן במישור הדיוני והן בדבר כשרותן ואמינותן של העדויות שנשמעו לפני בית הדין האזורי. הוא זומן כ"עד" בלבד לבית הדין אך בסופו של יום נידון כבעל דין; הוא כלל לא ידע על פסק הדין המחייב את בנו במתן גט עד למועד שבו עוכבה יציאתו מהארץ על ידי בית הדין האזורי; נמנע ממנו לחקור את עדי התביעה ואת בעלי הדין; פסק הדין ניתן מבלי שהוגשו סיכומים מטעמו.