ברששת נ' בן אבו ואח'

החלטה

1.התובע, רואה חשבון במקצועו, הגיש ביום 28.12.10 תביעה כספית בסך של 325,000 ₪ כנגד הנתבעים.

2.בכתב התביעה טוען התובע כי שימש כרואה החשבון של הנתבעים וחב' אחרות שהיו בבעלותם.

הנתבע מס' 2, כך נטען, היה בתקופות הרלבנטיות קבלן בניין ובבעלותו ובבעלות אשתו, הנתבעת מס' 1, היו מספר חברות.

בנוסף, נטען כי התובע אף שימש כרואה חשבון עבור הנתבעים 1-2 באופן פרטי.

לטענת התובע, בתקופות שבהן נתן את שירותיו לנתבעים ולחברות אחרות, היה משולם שכ"ט דרך חב' "בן אבו חב' לבנין ופיתוח בע"מ" (להלן: חב' בן אבו).

התובע מוסיף וטוען כי לאור יחסי החברות ששררו בינו לבין הנתבעים, לא נחתם מעולם הסכם שכר טרחה פורמאלי והצדדים נהגו על פי התעריף שלפיו עבד התובע.

חב' בן אבו נקלעה לקשיים ונכון למועד הגשת התביעה נמצאת היא בהליך של הקפאת הליכים.

3.מכתב התביעה עולה כי שנות ההתקשרות בין הצדדים החלה עוד בשנת 1982 ועד למחצית שנת 2005, עת בחרו הנתבעים לעבור ולעבוד עם רו"ח אחר.

4.עם עזיבתם של הנתבעים את משרדו של התובע, נעשה ניסיון להעביר את הסכסוך בכל הנוגע לשכר הטרחה המגיע לתובע עד ליום העזיבה לידי בורר, אך ניסיון זה כשל בשל סירובו של הנתבע מס' 2.

5.בכתב התביעה עותר התובע לחייב את הנתבעים 1-2 מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך וחיוב הנתבעים בגין השירותים שהעניק להם. כמו כן, טען התובע לחיובם מכוח דיני הנזיקין.

6.בסעיף 30 לכתב התביעה טוען התובע כי חובם הנומינלי עומד ע"ס של 130,000 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה החל מ-1.8.05 מגיע הסכום לנקוב בכתב התביעה.

7.ביום 25.8.10 עתר התובע להטלת עיקול זמני על זכויות ונכסים של הנתבעים אצל מחזיקים שונים וביניהם חב' "דניאל בן אבו ביצוע וניהול פרויקטים בע"מ" (המחזיקה מס' 9).

8.בתצהירו של התובע בתמיכה לבקשה נטען כי קיים חשש ממשי וכבד ביותר להברחת נכסים על ידי הנתבעים.

התובע טוען כי בבעלות הנתבעים ו/או מי מהן היו נכסים הן ברח' החבצלת בירושלים והן ברח' החצב 18 במבשרת ציון וכי נכסים אלה מוחזקים על ידי המחזיקה מס' 9 שהינה בבעלותו של דניאל בן אבו, בנם של הנתבעים 1-2.

עוד טוען התובע כי הנתבע מס' 2 הודה בפניו כי היקף ערבויותיו האישיות לחובות חב' בן אבו מגיעים לסך של ארבעים מיליון ₪ נכון לשנת 2003.

כמו כן, טען התובע כי ידוע לו אישית ומבדיקה שערך כי כנגד חברות אחרות בבעלות הנתבע מס' 2 התקיימו הליכים משפטיים ובהם חויב הנתבע מס' 2 בגין ערבויותיו.

9.הנתבעים והמחזיקה מס' 9 הגישו בקשות לביטול צו העיקול הזמני.

במסגרת בקשתם של הנתבעים נטענו הטענות הבאות:

ראשית, כי הבקשה למתן צו עיקול זמני הוגשה כ-8 חודשים לאחר הגשת התביעה בלא שניתן כל הסבר המניח את הדעת לפער הזמנים, ובייחוד לגבי הצורך הדחוף במתן צו העיקול.