פסק דין
1. מבוא
התביעה הנוכחית נסבה על רשלנות נטענת מצד בית החולים "קפלן" (המופעל על ידי הנתבעת, שירותי בריאות כללית) (להלן: "בית החולים"; "הנתבעת"), שהובילה, על פי הנטען, לאובדן פרי בטנה של התובעת וללידת ולד ללא רוח חיים.
התובעת, ילידת שנת 1970, והתובע, יליד שנת 1966, היו בני זוג בתקופה הרלוונטית לתביעה, גידלו בת, ועמדו בפני הולדת ילד משותף נוסף. התובעת הייתה בהריון בסיכון נמוך; בדיקות שבוצעו במהלך ההריון העידו על כך שההריון מתפתח באופן תקין וללא כל סטייה מהנורמה.
ביום 15/5/00, בסמוך לאחר חצות היום הקודם, הגיעה התובעת אל בית החולים, בשל צירים שפקדוה (המדובר היה בשבוע ה- 41 + 4 ימים להריון). התובעת הגיעה לבית החולים בסמוך לשעה 01:30 בלילה, אך הטיפול בה החל בשעה 02:45 או בסמוך לכך, וזאת מאחר שצוות בית החולים התנה את קבלת הטיפול הרפואי בהצגת תעודת זהות של התובעת.
לטענת התובעים, שעת הקבלה ברשומה הרפואית שונתה, תוך מרמה וזיוף, לשעה 04:30, בעוד שהבדיקות בוצעו בסמוך לשעה 02:45 (עמדת התובעים בדבר מעשי המרמה והזיוף פורטו בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן).
על פי הנטען, הבדיקות שבוצעו בעת הקבלה העלו כי העובר מצוי במצג ראש, הדופק העוברי תקין, ותנועות העובר וכמות המים נמצאו תקינים גם הם.
בשעה 08:10 נבדקה התובעת בדיקה מילדותית בלבד לקביעת הפתיחה, ולא בוצעה הקשבה לדופק העוברי, וכך גם בשעה 08:35. בשעה 08:50 חוברה התובעת למוניטור, ואז התברר כי אין דופק עוברי. בשעה 16:20 ילדה התובעת ולד זכר ללא רוח חיים (להלן: "האירוע" או "המקרה").
בדיקה פתולוגית שבוצעה לעובר לא העלתה ממצא חולני.
2. המחלוקת העיקרית
הצדדים נחלקו (בסוגיית האחריות) בעיקר בנושאים האלה:
מהותו של שלב הלידה הלטנטי, שבו, אין מחלוקת, הייתה מצויה התובעת ביום 15/5/00, וטיב הבדיקות הרפואיות הנדרשות במהלכו, בשים לב, בין היתר, למצבה הרפואי ולסימפטומים שונים, ככל שהופיעו, במהלך שהותה בבית החולים;
הבדיקות הרפואיות שנערכו לתובעת בפועל, עיתוי עריכתן ומידת שיתוף הפעולה מצד התובעת במהלכן.
סיבת המוות והקשר הסיבתי בין התנהלות הצוות לבין מוות זה.
המחלוקת נפרשה, מטבע הדברים, בחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים.
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' יוסף שנקר, אשר בסיכומה נקבע: "מדובר באשה צעירה בלידתה השניה, כאשר ההריון בסיכון נמוך. הבדיקות שבצעה בזמן הריונה היו ללא סטיה. ראוי לציין שהאשה בעצמה שמה לב לכל תלונה, והגיעה לבדיקות יותר מאשר מקובל, לאשה בהריון בסיכון נמוך. ראה הבדיקות החוזרות במיון ב שבכולן לא נצפתה סטיה במצב בריאותה או במצבו של העובר. הגיעה לחדר לידה בסימנים ראשונים של הלידה. בבדיקתה נמצא עובר במצג ראש- תקין. דופק העובר היה תקין, האולטראסאונד היה תקין, כלומר הגיעה לחדר לידה עם עובר בריא כפי שמסוגלים המבחנים הקליניים ובדיקות העזר לקבוע- בשנת 2000. בהיותה מאושפזת במסגרת חדרי הלידה לא בוצע המעקב המינימלי הנדרש בכל מערכת אשפוז בארץ ובעולם- להקשיב לדופק עוברי. על אף העובדה שהיו לה צירים תחילה לא סדירים ואח"כ צירים חזקים- הייתה בלידה. בכך יש לראות סטיה שלא ניתן לתת לה הסבר ברפואה הישראלית. כנראה המוות נגרם לאחר הופעת סימני סבל עוברי כתוצאה מלחץ על חבל הטבור, כאשר סבל עוברי זה לא אובחן לאור העובדה שבמשך 4 וחצי שעות לא מצאו לנכון להקשיב לדופק עוברי. אין ספק שבמותו של העובר יש לראות את אחריות ביה"ח והצוות שתחת השגחתו הייתה האשה. השגחה בסטנדרטים מקובלים הייתה מאפשרת אבחון מוקדם של סימני סבל עוברי ובודאי במסגרת חדר לידה ניתן היה למנוע את מותו בתוך הרחם- ניתן היה להציל את העובר. יש להצטער שנפטר ילד בשל, בריא, במסגרת חדר לידה- מות מיותר".
התובעים הגישו אף תצהירי עדות ראשית, שבהם הוצגה גירסתם העובדתית, תוך התייחסות לטיפול שניתן על ידי הצוות הרפואי.
הנתבעת הגישה גם היא תצהירי עדות ראשית, מטעם אנשי הצוות הרפואי בבית החולים- דר’ וניה וולך, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, עבדה כמתמחה בבית החולים; פרופ' חגי ציון, מנהל מחלקת חטיבת נשים ויולדות בבית החולים; גב' גאולה טביב, גב' דורית אילן, גב' פרידה רבינר וגב' רחל בן נון, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, שימשו כמיילדות במחלקת נשים ויולדות בבית החולים. הם פירטו את גירסתם העובדתית למקרה, וטענו, בין היתר, כי הבדיקות שהתבצעו נמצאו תקינות, ולמעשה, התובעת הייתה מצויה בשלב הלטנטי, ללא תלונות מיוחדות, וסירבה לבצע ניטור עוברי. המצהירים טענו, כי הטיפול בתובעת היה מיטבי וראוי, ולא נמנעו ממנה טיפולים נחוצים.
מטעם בית החולים הוגשה חוות דעתו של פרופ' אייל שיף, שקבע בסיכומה: "במקרה הנדון מדובר באישה בת 30 בלידתה השנייה לאחר הריון בסיכון נמוך, אשר פנתה למרכז הרפואי במועד בשלב הראשוני של הלידה, המוגדר השלב הלטנטי. בחדר הלידה נעשו בדיקות מקיפות, בעלות ערך ניבוי שלילי קטן ביותר, אשר הצביעו באופן ברור על תקינותו של העובר. לאור היותה של היולדת בשלב הלטנטי של הלידה, הוחלט לאשפזה במתקן בית החולים עד להתפתחות הלידה האקטיבית. כעבור כ-4 שעות, בשעות הבקר, (לאחר הפצרות שנמשכו למעלה משעה) חוברה היולדת שוב למוניטור ונצפה דום לב עוברי. מקרה מצער זה של מות העובר אירע למרות ניהול רפואי נאות, בהתאם לכל הסטנדרטים המקובלים בחדרי לידה בארץ ובעולם במיקרים דומים, ונחשב למות עובר פתאומי ונדיר שאיננו מוסבר- (Unexplained fetal death). מקרי מוות פתאומיים ולא צפויים (ללא כל גורמי סיכון) שכאלה בטרם או במהלך הלידה, מדווחים בספרות הרפואית (אף ממרכזי הרפואה המובילים בעולם). מקרים אלו אשר נצפים על-רקע הריון תקין לחלוטין, הינם נדירים וכאמור בלתי צפויים, ואינם מעידים בשום אופן על איכות המעקב והטיפול במהלך ההריון או הלידה. לאור זאת, לעניות דעתי, עצם מותו של העובר במקרה הנדון, אין בו בכדי להצביע על סטייה רפואית מניהול המקרה על-ידי הצוות הרפואי אשר פעל על-פי שיקולים סבירים ובהתאם לפרקטיקה המקובלת".
אקדים מעט את המאוחר, ואציין כבר עתה, כי פרופ' גונן אוהל, שמונה כמומחה רפואי מטעם בית משפט, קבע בסיכומה של חוות דעתו כי: "הגב' ברקן התקבלה לבית החולים בשלב הלטנטי של הלידה ואושפזה במחלקת יולדות לאחר שבוצעו בדיקות אולטרה-סאונד וניטור של הדופק העוברי, אשר הצביעו על מצבו התקין. מותו של עובר בנסיבות שכאלו הוא אירוע נדיר במיוחד ופרוטוקולי הטיפול המקובלים אינם לוקחים בחשבון אפשרות שכזו. על רקע זה ניתן להבין את הגישה על פיה, במקרים של הריון בסיכון נמוך, כפי שהיה כאן, ניתן לשחרר את היולדת לביתה עד להתגברות הצירים. במקרה של הגב' ברקן הוחלט לקבלה לביה"ח ולפיכך התבקשה אחריות של מעקב. מעקב שכזה צריך לכלול ניטור לסירוגין של הדופק העוברי (בפרקי זמן שלא נקבעו בספרות הרפואית). בפועל, אין עדות ברשומות לתוכנית מעקב. הניטור אשר בעקבותיו נעשתה האבחנה של המוות בוצע רק כאשר הצירים התגברו והתברר שהיולדת כבר הגיעה לשלב הפעיל של הלידה. סיבת מותו של העובר איננה ידועה והערכתי היא שסיכויי הצלתו היו נמוכים גם אם היו נוקטים בניטור לסירוגין- שכן בכל מקרה, גם על פי תוכנית שכזו העובר היה נותר ללא ניטור רוב הזמן".