ברנרמן ואח' נ' דרור

פסק דין

עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית במסגרתה עותרים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם סך של 11,950 ₪ בגין הפרת הסכם שכירות.

על פי האמור בתביעה התובעים בעלים ומנהלים עסק בשם ספא מאיה העוסק בתחום האסתטיקה, הטיפוח והיופי (להלן:הספא).

ביום 1/4/10 התקשרו הצדדים בהסכם שכירות במסגרתו הוקצתה לנתבעת בספא עמדה המיועדת לבניית ציפורניים. הנתבעת התחייבה לשלם לתובעים סך של 2,000 ₪ לכל חודש החל מהחודש השלישי להתקשרותם (למשך החודשיים הראשונים סך של 1,500 ₪) ואולם לא עשתה כן, ועל פני מספר חודשים שילמה סכומים נמוכים מהסך הנ"ל, הכל כמפורט בתביעה.

בתחילת חודש נובמבר התקיימה בין הצדדים שיחה במסגרתה הובהר לנתבעת כי עליה לשלם את הפרשי הסכומים בהתאם להסכם.

באותו יום בשעות הצהריים פינתה הנתבעת את חפציה האישים מהמקום והודיעה כי לא תשוב לשם יותר.

לנתבעת הוצא מכתב דרישה אשר עותק ממנו צורף לתביעה כנספח ב' ומשלא נתקבלה תגובה לאמור בכתב, נשלח מכתב נוסף (נספח ג').

ביום 30/11/10 הגיע בעלה של הנתבעת לעסקם של התובעים והציע לסיים את העניין בפשרה בתשלום בסך של 5,000 ₪ והביא עמו הסכם סיום חוזה שכירות שהוכן ונחתם מבעוד מועד על ידי הנתבעת (עותק מהסכם סיום חוזה השכירות צורף אף הוא לתביעה).

התובעים מציינים כי כבר למחרת היום פתחה הנתבעת עסק במרכז העיר, עובדה המעידה כי בדעתה היה שלא לשלם את התשלומים, אף כי היה באפשרותה לעשות כן.

בנוסף נטען כי המוניטין של התובעים נפגע מכך שהנתבעת מסרה ללקוחותיהם כי עסק התובעים עומד להיסגר. אציין כי סעד זה לא נישום בתביעה ועל כן ממילא אין מקום לדון בו.

הנתבעת מצידה מבקשת לדחות את התביעה, לטענתה סילקו אותה התובעים מהעסק שהקימה בספא, הוציאו דיבתה רעה בפני לקוחותיה, יצרו פרובוקציות מול לקוחות וגרמו לה לעזוב את העסק ולברוח, פשוטו כמשמעו.

עוד נטען כי הושכר לה מקום שאינו ראוי לניהול עסק. עובדה אשר גרמה לה לנזק בלתי הפיך, לפגיעה בשמה הטוב, ולאובדן חלק מלקוחותיה. לטענתה נהג התובע 2 לעלוב בה בנוכחות לקוחותיה, תוך שהוא מכנה אותה "גנבת" ו"עובדת גרועה" וזאת השכם וערב. מנהגו של התובע 2 ליצור פרובוקציות במקום העבודה לרבות מריבות חוזרות ונשנות עם עובדיו ושוכריו עד כדי שאחד העובדים הובהל לאשפוז ומשטרת ישראל זומנה למקום, פגע אנושות בעבודתה והבריח לקוחות מן העסק.

הכל עשה התובע 2 על מנת לסלק את הנתבעת ולהעביר את הטיפול בעסק לעובדת מטעמו בשם אולגה.

נטען כי כאשר היתה הנתבעת נעדרת מעבודתה, אפשרו התובעים לאדם אחר להשתמש בעמדה שלה ובציוד שלה ללא רשותה, עובדה המהווה הפרה ממשית של החוזה.

טוענת הנתבעת כי על אף האמור בחוזה אפשרו לה התובעים לשלם סך של 1,500 ₪ לחודש בלבד ועד ליום עזיבתה אף הופקו לה קבלות בסכומים אלה מבלי שהלינו על גובה דמי השכירות ומשכך אין הנתבעת חייבת לתובעים מאומה.

במסגרת מכתבים שנמסרו לה, נתבקשה לשלם סך של 4,100 ₪ בלבד כך שלא ברור על שום מה מוגשת תביעה זו בסכום הנ"ל ומדוע מבקשים לחייבה בשכירות עד לסוף התקופה, כאשר התובע עצמו ביקש ממנה לעזוב את המקום. עוד נטען כי לדרישה לתשלומים עתידיים אין כל בסיס.

דיון והכרעה

העידו לפניי התובע 2 וכן הנתבעת ושלושה עדים מטעמה - מר יעקב יפרח, הגב' אנה אפנסייב והגב' מרינה גרונובסקי.

לאחר ששמעתי את הצדדים שוכנעתי לקבל את התביעה בחלקה, ואנמק החלטתי.

הצדדים לא חלקו על קיומו או על תוקפו של ההסכם נספח א' לכתב התביעה. בהתאם להסכם זה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,000 ₪ בכל ראשון לחודש וזאת למשך 12 חודשים, החל מחודש אפריל 2010.