ברן ואח' נ' כהן ואח'

פסק דין

1.ביום 15.5.11 ברח' הדקלים בפרדס חנה, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של תובע 1, בו נהגה באותה עת התובעת 2, לבין רכבה של נתבעת 1 המבוטח על ידי נתבעת 2.

2.לטענת תובעת 2, במהלך נסיעתה בכביש הראשי היא הבחינה לפתע ברכבה של נתבעת 1 נוסע לאחור מתוך חניה בצדו הימני של הכביש ומיד לאחר מכן התנגשה בו.

3.מנגד טוענת נתבעת 1 כי ההתנגשות ארעה בעודה יוצאת מן החניה בנסיעה איטית לאחור, כשלפתע הופיעה בכביש התובעת 2 שנסעה "במהירות מסחררת" ופגעה בה כשהיא עומדת וממתינה לחלוף שאר כלי הרכב שנסעו באותה עת בכביש.

4.שמעתי את נהגות שני כלי הרכב, התרשמתי מעדויותיהן ועיינתי בצילום מקום התאונה שהוגש לי על ידי תובעת 2 (ת/1), בחוות דעת השמאי ובתצלומי הנזק שנגרם לרכבה (בחלק הימני קדמי) וכן בטופס הודעתה לחברת הביטוח (נ/3). כמו כן עיינתי בראיות שהוגשו מטעם הנתבעות – טופס ההודעה על התאונה וטופס תיעוד שיחה עמה – נ/1 ו- נ/2 מהם עולה כי לגרסתה היא נעצרה במהלך נסיעתה לאחור שכן אחד מכלי הרכב במקום הסתיר לה את שדה הראיה ואז – לאחר שמספר כלי רכב שנסעו בכביש חלפו על פניה - פגע בה הרכב בו נהגה תובעת 2, שככל הנראה סטה ימינה מנתיב נסיעתו.

5.אכן, תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), מורה כדלקמן: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך,

ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –

(1) סיכון או פגיעה;

(2) הטרדה או הפרעה."

סעיף זה קובע כי הכלל הוא שנאסר על נוהג רכב להסיעו אחורנית וכי עליו להימנע מכך. כאשר יש בכל זאת צורך בנסיעה אחורנית, מוטלת על הנהג חובה לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע סיכון או פגיעה. לא בכדי נקבע כך שכן נסיעה לאחור טומנת בחובה סכנה גדולה הנובעת הן מן העובדה שנהג הרכב נוסע בניגוד לכוון התנועה, הן מכך ששדה הראיה שלו מוגבל יותר והן מכך שהנהגים האחרים אינם מצפים, בדרך כלל, שכלי רכב ייסעו לאחור, אלא ייסעו קדימה. מעבר לזה, על נוהג רכב היוצא ממקום חניה, להאט וליתן זכות קדימה לכלי רכב אחרים הנוסעים באותו כביש לפני שייכנס הוא לכביש זה (סעיף 64(ב) לתקנות התעבורה).

6.       יחד עם זה, במקרה שלפני, דעתי היא כי העובדה שתובעת 2 התנגשה ברכבה של נתבעת 1 באופן שבו פגעה הפינה הימנית קדמית של רכבה בחלקו האחורי של רכב הנתבעת 1 פגיעת שפשוף חזקה בצד האחורי שמאלי של הרכב (כך על פי ראיות שהוגשו לעיוני, בהתאם להנחייתי, לאחר הדיון), מלמדת על אחריות משותפת של שתי הנהגות להתרחשות התאונה.

 אופי הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, מתיישב עם גרסתה של נתבעת 1 בכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות מצידה בעת שנסעה לאחור, שכן הרכב בו נהגה תובעת 2 פגע בה פגיעת שפשוף בחלק הרחוק ממנו יחסית – חלקו השמאלי האחורי של הרכב. בנוסף לכך, מדובר במקום שבו היה על תובעת 2 לצפות נסיעת כלי רכב לאחור, שכן עמידת כלי רכב כה רבים בחניה כשצידם האחורי מופנה אל הכביש, יש בו כדי לבסס אפשרות סבירה שכזו.

תובעת 2 אישרה בתשובותיה לשאלותיו של נציג נתבעת 2 כי לא זכור לה שהיא הבחינה ברכבה של נתבעת 1 קודם להתנגשות ואמרה כי לדעתה לא מוטלת עליה חובת זהירות כלשהי במצבים מסוג זה, וכדבריה: "אם הייתי רואה שהיא יוצאת, הייתי עוצרת את הרכב... היה לי שדה ראיה תקין אבל מכוניות שיוצאות מחניה, אחריותן להסתכל".

7.לטעמי, בנסיבות אלה ועל מנת להבהיר כי על כל נהג בכביש מוטלת חובת זהירות, הכוללת גם את הצורך לצפות רשלונתם של נהגים אחרים, נכון אעשה אם אחלק את האחריות לגרימת התאונה על שתי הנהגות, באופן שווה.

8.משהוכיחו התובעים כי הנזק לרכבם הוערך על ידי שמאי בסכום של 6,500 ₪ וכי ירידת ערכו מסתכמת בסכום של 480 ₪ ושכר טרחת השמאי ששולם עומד על סך 580 ₪, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 3,780 ₪ בתוספת 250 ₪ הוצאות, בסה"כ 4,030 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים.