בשם המערער עו"ד אלכס רסקין
בשם המשיבה עו"ד גרניק סופר.
פסק דין
לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה, (להלן – "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 15.12.11 על ידי השופט שלמה בנג'ו בתיק 4225-06-11.
המערער הובא לדין בבימ"ש קמא בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה ביום 10.4.10, סמוך לשעה 04:55, עת נהג ברכבו בדרך יהודה ונסע לכיוון נשר. באותה עת עמד רכב אחר בנתיב הימני עקב תקלה, (להלן – "רכב ב'").
בכתב האישום נטען כי המערער לא שם לבו לדרך ולא הבחין ברכב ב' ולכן התנגש בו ופגע בנהגו שעמד מחוץ לרכב. (יוער כי בסעיף 4 לכתב האישום נאמר כי רכב המערער פגע ברכב ב' "וכן פגע והעיף באוויר את הנאשם ..". ניתן להניח כי צ. ל. "העיף באוויר את נהג רכב ב'" ולא "את הנאשם " – כתב האישום לא תוקן ואף בימ"ש קמא התייחס בהכרעת דינו "לנהג רכב ב'" ולא לנאשם).
כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו חבלה של ממש נהג רכב ב' וכלי הרכב ניזוקו.
המערער כפר בעובדות ובימ"ש קמא שמע את הראיות והחליט להרשיע את המערער בהתאם להכרעת דינו ולהטיל עליו את העונשים הבאים:
18 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי ולשלוש שנים, קנס כספי בסך 1500 ₪ שישולם בחמשה תשלומים וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה על סך של 3000 ₪.
הערעור הופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.
בשלב מסוים הודיע המערער כי הוא מצמצם את ערעורו לעניין העונש בלבד ועל כן אתמקד בסוגיית העונש שהוטל על המערער והתנהלות העניינים בבימ"ש קמא בהסתמך על האמור בפרוטוקול.
על פי הכרעת הדין רכב ב' עמד בנתיב הימני של הכביש עקב תקלה, כאשר נהגו נמצא מחוץ לרכב עמד על הכביש כשהוא מנסה לטפל בתקלה. לפני רכב המערער נסע רכב צד ג' שהבחין ברכב ב', סטה שמאלה ועקף אותו ואז התאונה התרחשה משהמערער לא הצליח לבלום ולעצור את רכבו.
המערער טוען כי העונש שהושת עליו חמור מאוד ואינו עומד בפרופורציה נכונה עם נסיבות התרחשות התאונה, קרי, רכב ב' עמד בנתיב הימני של הכביש עקב תקלה, בשעות הלילה – 04:55 לפנות בוקר, ללא סימני זיהוי כגון אורות מהבהבים והצבת משלוש אזהרה במרחק נכון. לפני רכב המערער נסע רכב אחר שחסם במידת מה את שדה הראיה של המערער, כל שעם זיהוי רכב ב', המרחק בין רכבו לבין רכב ב' היה קצר יותר ומכאן הוא מבקש לקבוע כי רשלנותו אינה גבוהה.
המדובר בנהג שנוהג משנת 2006, עברו נקי ואף המשיבה ביקשה מבימ"ש קמא להטיל עליו עונש פסילה בפועל של 5 חודשים בלבד – ראו עמ' 13 לפרוטוקול.
המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.
העונש נתון לסמכות בימ"ש קמא ואף אם המשיבה ביקשה להסתפק בעונש של 5 חודשי פסילה בפועל, הרי שהדבר אינו מחייב את בימ"ש קמא. זאת ועוד, המשיבה שינתה את עמדתה כאשר באת כוחה אמרה לפרוטוקול בימ"ש קמא את הדברים הבאים: " מתקנת את דברי, לאחר עיון בתיק, נסיבות התאונה חמורות, מפנה לתעודה רפואית של נהג המעורב .... ", ומכאן שאין לומר כי עמדת המשיבה הייתה שעונש פסילה של 5 חודשים הולם את הנסיבות.
לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא, בפרוטוקול הדיון, בראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא במסגרת שמיעת הראיות, בטיעונים לעונש, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש הפסילה בפועל על 5 חודשים בלבד.
תפקידו של בימ"ש בקביעת העונש אינו קל ועליו לנסות לאזן בין עמדת המאשימה לבין זו של ההגנה, אם כי ברי שבסופו של יום, מלאכת גזירת הדין מוטלת על בית המשפט והסמכות נתונה לו בלבד מכוח תכלית תפקידו ויעודו.
כאמור שיקולי הענישה והחובות המוטלות על כל צד, יוצרות תמונה לפיה מצד אחד עומדת המשיבה, כמייצגת את המדינה והאינטרס הציבורי ומצד שני נמצאת ההגנה המייצגת אינטרס ספציפי המעוניין בתוצאות ההליך המשפטי, כשבימ"ש מצוי בתווך בין שני הקטבים ומתפקידו לבחון את מכלול הנסיבות לקולא ולחומרא וליוצר איזון ראוי ונכון על פי הנתונים שבפניו.
כאשר המדינה, קרי, המשיבה, מביעה עמדה ביחס לעונש הראוי, אין בימ"ש יכול להתעלם מעמדתה וכי סטייה ממנה מחייבת הנמקה ברורה המראה מדוע טעתה זו, בדרישתה, בין אם העונש שנקבע על ידי בימ"ש הוא למטה או למעלה מדרישתה.