פסק דין
המחלוקת שבפני הינה מחלוקת משפטית, שהיקפה רוחב פרשנותם של חובות בדין קדימה. זאת, כאשר בנסיבות המקרה, עניין לנו בטענותיה של רשות שדות התעופה אודות קדימות לה היא זכאית כביכול, וכך הן בגין חובות המוגדרים על-ידה כחובות שכירות, והן ובעיקר בגין חוב אגרות שחבה לה חברת תעופה חדלת פירעון בגין נחיתת מטוסים ושאר שירותים משירותים שונים בהם זוכה, או נחשב כזוכה, כל מי שנאלץ להשתמש בשירותיה של הרשות.נחה דעתי כי בנסיבות המקרה, אין מקום להתערב בהחלטתם המנומקת והמפורטת של המפרקים, אשר האמור בה אכן משקף את הדין החל. קשה עד מאד להשתחרר מן הרושם, כי רשות שדות התעופה מנסה ליצור, שלא כדין, זהות מוחלטת בינה לבין אוצר המדינה – וזאת בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק, אשר ביקש להופכה ליחידה עסקית עצמאית, אף אם עודה גוף דו-מהותי בעיקרו. אמנם, יתכן כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, עשויה הפרשנות שמציעה רשות שדות התעופה להיחשב "שובת לב'".
זאת, נוכח העובדה כי עובדיה הישראלים של החברה קיבלו זה מכבר את המגיע להם במסגרת דין הקדימה, ואילו הדיפת הרשות למעמד של נושה רגיל, יאלץ אותה להתחלק עם נושים מכל רחבי הגלובוס, ולצאת בדיבידנד זעום למדי בגין החובות כלפיה. להבדיל ממקרים אחרים בהם מתחרה הרשות המבקשת דין קדימה עם נושים ישראלים.אלא מאי? השלכותיה של פסיקה כזו, יהיו בהכרח רחבות בהרבה מנסיבותיו המיוחדות של המקרה. הן תחולנה גם במקרים אחרים, בהם תעמוד רשות מנהלית מול נושים מקומיים. , כאשר, מהם יהיו כאלו שהינם בעלי חוסן כלכלי פחות בהרבה משלה, ותדרוש ליטול לעצמה את כל הקופה, ולהוציא את יתרת הנושים כשידיהם על ראשם.
זאת ועוד; כפי שמעיר כונס הנכסים הרשמי, ובצדק, הרי החלטה עקרונית כפי שמבקשת המערערת בפני תחול לא רק עליה, במעמדה כרשות שדות התעופה, אלא על שורה ארוכה של רשויות וגופים דו-מהותיים אחרים, אשר לכל אחד מהם תינתן, במצבים רבים, היכולת לדרוש עדיפות מוחלטת לחלק ניכר מהחובות כלפיו, באורח שיקפח באורח בלתי פרופורציונאלי את הנושים האחרים. אכן; לא בכדי נמתחה ביקורת אף על העדיפות המקיפה מדי שזוכה לה המדינה עצמה, מקום בו היא מתמודדת לא עם החייב הסרבן (שהרי זה הפך חדל פירעון ובאורח מהותי יצא מהתמונה), אלא מול נושים אחרים, שאינם סרבני מס, ושלא פעם נזקם חמור בהרבה מנזקה של המדינה. זאת, בין היתר, אף מכוחה של חקיקה מנדטורית במהותה, שספק גדול אם הינה ראויה, קל וחומר בפרשנותה הגורפת והרחבה מדי, בימינו אנו.עד כאן, שיקולים כלליים של מדיניות משפטית הנוגעת לפרשנות הלא מרחיבה מדי שיש ליתן לדיני קדימה החורגים מעקרון השוויון בכלל, ולדיני קדימה לזכות רשויות מנהליות בפרט. אלא, שהתוצאה אליה הגעתי אינה אך ורק פרי שיקולים כלליים כאלו, אלא הינה מתחייבת אף מהנסיבות הקונקרטיות של המקרה. קשה עד מאד שלא לתהות, עד כמה רשות שדות התעופה מנסה, בנסיבות המקרה, "להחזיק את המקל משתי קצותיו" – מחד גיסא, להנות מהקלות והגמישות המוקנות לניהול תאגיד, להבדיל מרשות מדינה; ומאידך גיסא, להיזכר במעמדה כרשות מדינה, עד כדי כך שהיא מזהה זהות מוחלטת בין המגיע לה למגיע לאוצר המדינה עצמו, כל אימת שהרצון עולה בפניה.לפרשנות מרחיקת לכת זו, לא אוכל ליתן יד; ולשיטתי, אין היא מחויבת אף מן המובאות שהעלתה הרשות. אכן, הכרזת שר האוצר המצוטטת על-ידה, מעניקה לה מניה וביי פריבילגיה מהותית בכל הנוגע לאפשרויות גביה. אלא שהקניית כלי זה לחוד, והקניית קדימות מהותית גורפת לחוד. לעניין זה, די להעיר כי מלבד במספר עניינים, הנוגעים למס על מקרקעי סרבן (ולא זה המקרה שבפני), הרי פקודת המיסים עניינה בהקניית כלי גביה, ולא בשינוי סדרי קדימה מהותיים בחדלות פירעון, כפי שהם נקבעים בפקודת פשיטת הרגל ובפקודת החברות. ספק גדול בעיני, קל וחומר על רקע השיקולים כבדי המשקל שמניתי קודם לכן, האם ניתן להקיש מהאחד לשני, באורח אשר פשוטו כמשמעו, יצור תקדים אשר יאפשר לעשרות רשויות וגופים דו-מהותיים לזכות, כמעט בהינף קולמוס, בדין קדימה מהותי אשר לעיתים קרובות ידלדל לגמרי או לא יותיר מאומה לספקים, נושים נזיקיים ושאר נושים הזקוקים לכספים לא פחות מאותן רשויות (בלשון המעטה).אכן; דין קדימה, מעצם טיבו כחריג – ולעיתים חריג פוגעני ביותר – לכלל היסודי של השויון בין הנושים, טיבו שהוא מפורש בצמצום יחסי; וודאי וודאי, שלא מצאתי מקום להקנות לרשות שדות התעופה, או לכל גוף דו-מהותי אחר, מעמד זהה לזה של המדינה, אשר מוזכרת במפורש ככזו בפקודת החברות; זאת, באורח שירחיב באורח מהותי ולא גורף את דין הקדימה, על חשבונם של נושים פגיעים יותר, שלא "זכו" להיחשב כרשויות מינהל או כאלו המקורבים אליהן.
דין דומה, חל אף על טענתה של המערערת בכל הנוגע לדמי השכירות. בענייננו, מקום בו מצא המחוקק, במפורש, להגביל את הקדימות של דין שכירות ל"בתים וקרקעות", ספק גדול אם ניתן, אף לא באמצעות ניסוחים חוזיים יצירתיים (ועוד פחות מכך, כאלו המוכתבים בידי צד אחד), להפוך את היוצרות, ולהקנות דין קדימה לתשלום בגין שירותים, כולל הצבת דלפקים ומיטלטלין אחרים בשטחה של המערערת. סוף דבר; תשובתם של המפרקים לערעור, אליה מצטרף אף כונס הנכסים הרשמי, הינה נכונה ומשקפת את הדין החל, ואין לי אלא לאמצה, בין היתר ובעיקר מהשיקולים שנמנו בהחלטתי זו, ולדחות את הערעור.בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי לנכון לשעות לטענות מאוחרות שהעלתה רשות שדות התעופה, בניגוד לדין, אך ורק במסגרת כתב התשובה שהגישה, בו טענה לפתע לזכות מעין קניינית על חלק מהסכום. במלוא הכבוד הראוי, טיעון כזה יש להעלות בתביעת החוב, מלבד במקרים חריגים ביותר בהם הוכח כי לא היה ניתן לעשות זאת בשל סיבה אובייקטיבית; וודאי וודאי, שהדברים נכונים מקום בו מדובר בנושה שהוא רשות מנהלית הזוכה ליצוג משפטי שוטף. אי לכך, הערעור נדחה.בנסיבות המקרה, תישא רשות שדות התעופה בהוצאות המפרקים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, ח' תמוז תשע"ג, 16 יוני 2013, בהעדר הצדדים.