החלטה
1.נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, גרם חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה ונהיגה ללא ביטוח תקף.
2.על פי כתב האישום, גרם העורר למותה של ילדה כבת 14, אשר חצתה כביש במעבר חציה בתוך העיר ראש פינה, כאשר נהג ברכבו ביום 13/10/10 בשעה 18.45 לערך, בקלות ראש ובחוסר זהירות, לא הבחין במנוחה בזמן חצייתה את הכביש, לא האט את מהירות הרכב ולא עצר אותו על מנת לאפשר למנוחה להשלים בבטחה חציית הכביש.
3.בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה והורה על פסילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.
על כך הוגש הערר שבפני.
4.נימוקי הערר מכוונים כלפי קביעותיו של בית המשפט קמא בשתי הסוגיות שעמדו להכרעתו, קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ומסוכנותו של העורר המצדיקה פסילת רישיונו.
5.בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון כי סעיף 46ב. לפקודת התעבורה מקים חזקת מסוכנות לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ומונע ממנו המשך נהיגה, אלא אם הוכיח כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות. הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, "ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור" או מקום בו יש חולשה ניכרת בחומר הראיות, העשויה להביא לזיכוי הנאשם.
6.במקרה הנוכחי נבחן חומר הראיות הלכאורי על ידי בית המשפט קמא נוכח טענות באשר לחולשתו. כפי שיבואר להלן, בחינת חומר הראיות הלכאורי מצביעה על קשיים, להם יש רלוונטיות גם בשאלת המסוכנות של העורר.
קיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר:
7.המשיבה מייחסת לעורר חוסר תשומת לב שהביא לגרם התאונה, בכך שלא נתן לבו למתרחש סביבו, לא הבחין במנוחה ולא בלם את רכבו כדי לאפשר לה חציית הכביש בבטחה וכי נהג ברכב במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין.
8.קביעותיו של בית המשפט קמא הרלבנטיות לענייננו הינן בתמצית כדלקמן:
מדובר במעבר חצייה הנמצא במקום חשוך למדי.
המהירות המותרת בכביש הינה 50 קמ"ש.
העורר טען בחקירתו, כי נהג במהירות של 20 קמ"ש.
בוחן התנועה קבע, כי מרחק העצירה הדרוש לרכב העורר במהירות של 20 קמ"ש, כטענתו, הוא 9.34 מטר. העורר היה במרחק של 7.7 מטר ממקום האימפקט כאשר החלה המנוחה לחצות את הכביש, לכן, מסקנתו הייתה שהתאונה היא בלתי נמנעת במהירות בה נסע העורר.
יחד עם זאת, קבע הבוחן, כי מדובר במעבר חצייה ברור, מסומן היטב המצוי במקום הומה אדם ולכן התאונה נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של העורר, שלא נתן זכות קדימה למנוחה, בכך שלא האט לפני מעבר החצייה.
בית המשפט קמא קבע, כי התאונה הייתה נמנעת לו נסע העורר במהירות של 7 קמ"ש (ולא 17 קמ"ש כקביעת הבוחן).
כמו כן, התייחס בית המשפט קמא לגרסת העורר, לפיה לא הבחין כלל במנוחה בטרם פגע בה, וקבע כי גרסה זו איננה מתיישבת עם ממצאי הבוחן, שלפי חישוביו החל העורר בבלימה, עוד טרם הפגיעה.
9.מן האמור לעיל ומניתוח חומר הראיות שהונח בפניו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי היה על העורר להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי השטח בו נסע, קרי, אזור הומה אדם, מעבר חצייה שמיקומו מעבר לכיכר, שעליה צמחיה המסתירה אותו, מוכר וידוע לעורר, שעת ערב ותאורת רחוב פועלת חלקית. בנסיבות אלה, היה על העורר להאט מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר החצייה עד כדי עצירה בטרם חצה את מעבר החצייה.