ברזילי ואח' נ' אגף השומה והגביה

פסק דין

פתח דבר

ביום 11/04/2011 הגישו התובעים נגד עיריית ירושלים (להלן תיקרא: "הנתבעת" או "העירייה") תביעה כספית על סך 30,000 ₪ (להלן יקרא:"כתב התביעה").

ביום 14/0712011 הגישה הנתבעת כתב הגנתה.

בכתב הגנתה, טענה העירייה בין היתר, כי בית משפט זה נעדר הסמכות העניינית לדון בתובענה זו הואיל ומדובר בעבירת קנס, אשר הדרך להגיש בקשה לביטולה הינה בבחינת ברירת משפט כקבוע בסעיף 228 לחוק הסדר הדין הפלילי (להלן: "החוק") וזאת תוך 30 יום ממועד המצאתם או לחילופין, 90 יום אם מוגשת בקשה להישפט בגינם כקבוע בחוק.

הואיל והתובעים לא הגישו בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, תוך המועדים הקבועים בחוק, הרי שהקנסות הפכו חלוטים וכל שנותר בידי התובעים הוא, להגיש בקשה לביטול פסק דין. לפיכך, הסמכות העניינית והמקומית נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כאמור בסעיף 60 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלו: "חוק בתי המשפט").

טענות הצדדים

טענות התובעים

עיקר טענותיהם של התובעים הינן, כי הרכב נשוא דוחות החניה (להלן: "הרכב"), נמכר זה מכבר לצד ג', חברת ענק החלפים בע"מ (להלן: "החברה") ואף צורף זכרון דברים לכתב התביעה.

אולם, במועד ביצוע עבירת החניה ובמועד מסירת הודעת הקנס לתובעים, טרם הועברה בעלות על הרכב, הואיל ועדיין לא נמסרה לתובעים התמורה במלואה.

הן החברה והן התובעים שלחו לנתבעת הודעות לפיהן הרכב אינו בחזקת התובעים, כי אם בחזקת החברה ולפיכך ביקשו כי את הודעות הקנס תמען הנתבעת לחברה.

הנתבעת השיבה לחברה כי עליה לצרף מסמכים, ביניהם פרטיו האישיים של מי שנהג את הרכב בצירוף פנייה מטעמו. כפי העולה מכתבי הטענות על צרופותיהם, החברה לא צרפה המסמכים כמבוקש ועל כן הנתבעת שלחה לנתבעים הודעת קנס מרוכזת, כשזו נושאות ריבית פיגורים וכן הודעת קנס משנת 2000.

הנתבעים המשיכו בגרסתם, לפיה אין הם המחזיקים והבעלים בפועל על הרכב, כי אם הבעלים הפורמאליים במשרד הרישוי בלבד, הואיל וטרם הושלמה התמורה בגין עסקת הרכב ע"י החברה כאמור והעלו טענה חדשה בגין הודעת הקנס משנת 2000 לפיה חלה התיישנות בעניין זה ועל כן מתבקשת העירייה לבטל הקנס.

לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים, הטילה הנתבעת עיקול בסך 1,005 ₪ על חשבונה של התובעת 2, עיקול אשר מומש כפי שטוענים התובעים ואשר לאחריו המשיכה הנתבעת לשלוח דרישות תשלום ואף הטילה עיקולים נוספים.

התובעים טוענים כי העיקולים הוטלו ע"י הנתבעת שלא כדין וברשלנות, ובמעשיה אלו התעשרה שלא כדין על חשבון התובעים, הוציאה דיבתם רעה בפני הבנק והסבה להם עוגמת נפש, על כן עותרים הם לסעד של השבת הסכומים שעוקלו לכאורה ע"י הנתבעת ולפיצויי בגין עוגמת נפש והוצאת לשון הרע.

טענות הנתבעת

בכתב הגנתה, טענה הנתבעת לחוסר סמכות עניינית כמפורט בפתח הדברים הנ"ל. לחילופין טענה הנתבעת טענות לגופו של עניין, ביניהן כי דרישות התשלום נשלחו כדין, כי טענת ההתיישנות לא תעמוד לנתבעים בנסיבות העניין וכי אין במעשיה של הנתבעת משום הוצאת לשון הרע כלפי התובעים, שכן העיקול הוטל כדין, מה גם שמומש סך של 25 ₪ בלבד ויתר העיקולים הוטלו ברישום.

אולם בטרם אפנה עצמי לדון בטענות הצדדים, יש להקדים לדון ולהכריע בשאלת הסמכות העניינית, שכן אם תתקבל טענה זו, הרי שהדיון ביתר טענות התובעים מתייתר בשלב זה.

דיון

הסעדים העיקריים להם עותרים התובעים הם, השבת הכספים שעוקלו שלא כדין ע"י הנתבעת ופיצויים בגין השלכותיה של פעולה זו. על-מנת שאוכל להורות על השבת כספים אלו, או על פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ועוגמת נפש לתובעים כנטען על ידם, על בית המשפט להקדים בהצהרה לפיה הנתבעת עיקלה כספים שלא כדין מחשבונות התובעים. ואולם, סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות נקבעה בסעיף 60 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") ולפיו: