ברוך נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להשפט בגין דו"ח מצלמה מס' 52500198693 (להלן: הדו"ח), לפיו ביום 18/3/2006 בשעה 7:08 נהג המבקש ברכבו במחלף חולות בכביש 4 במהירות של 137 קמ"ש, העולה ב-37 קמ"ש על המהירות המותרת לפי הוראת תמרור.

לטענת המבקש, העבירה בוצעה בפועל ע"י בן דודו, מר אמיר ביניאשווילי.

לבקשה צורף תצהירו של מר ביניאשווילי בו הוא מודה בביצוע העבירה נושא הדו"ח.

המשיבה התנגדה לבקשה, עקב השיהוי שחל בהגשתה, ועקב מסמך הנושא את הכותרת "אישור מסירת הרכב/הצהרה", ממנו עולה כי במועד מתן הדו"ח הרכב בו בוצעה העבירה נמצא בחזקתו של המבקש, וכי המבקש נושא באחריות לכל קנס שיוטל עליו בעת החזקתו ברכב.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתגובת המשיבה, החלטתי לדחות את הבקשה.

על פי ההלכה הפסוקה, על המבקש להישפט באיחור לשכנע את בית המשפט כי היתה סיבה מוצדקת לכך שלא פעל במסגרת המועדים הקבועים בחוק (ראו למשל רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים)).

במקביל, על בית המשפט לפעול בהתאם לכוונת המחוקק, לרבות התכלית החינוכית וההרתעתית הגלומה בכיבוד החוק והמועדים המנויים בו, ועל כן, וכדי שהחוק לא יהפוך פלסתר, נקבע בפסיקה כי יש להעתר לבקשות להארכת מועד להשפט, במשורה, ובנסיבות מיוחדות בלבד.

מהאסמכתא אשר הוגשה ע"י המשיבה עולה כי הדו"ח נשלח למבקש ביום 16/10/2011, בדואר רשום שמספרו RR-003474637H4. יש בכך כדי להקים את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, לפיה על המבקש מוטל הנטל לסתור את החזקה ולהוכיח כי לא קיבל את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלו.

במקרה שלפניי, המבקש לא עמד בנטל זה. המבקש אמנם טען כי מעולם לא קיבל לידיו את הדו"ח וכי גילה על דו"ח זה רק לאחרונה, אולם לדידי אין באמירה בעלמא זו כדי לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א הנ"ל.

לדידי, טענה זו של המבקש לפיה גילה על הדו"ח רק לאחרונה אינה עולה כדי נימוק משכנע, המסביר את השיהוי הרב שחל בהגשת הבקשה. על המבקש היה ליתן טעם מדוע כבש את טענות ההגנה שלו תקופה ארוכה (וככל שהתקופה ארוכה יותר, נדרש הסבר משכנע יותר), וכאמור המבקש שלפניי לא עשה זאת אלא הסתפק בטענות לא מבוססות.

על פניו נראה כי אלמלא דרישת אמצעי התיקון הנובע מניקוד בגין דו"ח זה, לא הייתה באה פנייה זו כלל לבית המשפט.

סעיף 230 לא נועד כדי לשמש "מסלול עוקף" לאמצעי תיקון של משרד הרישוי, אלא לתקן מקרים חריגים בהם נגרם עיוות דין לאדם שלא באשמתו (ראו המ"ש (ב"ש) 6367-06-11 וינברג נ' המטה הארצי/מדור פניות נהגים ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים)).

מקרים אלו הם חריגים, ופרשה זו אינה נכנסת בגדרם.

נוכח האמור לעיל, ומשהמבקש השתהה בהגשת הבקשה ולא הציג סיבה מוצדקת להארכת המועד להישפט, הבקשה נדחית.

המזכירות תשגר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.