ברוך נ' לסרי

פסק-דין

1.הורתו של ההליך שבפני בהגשת התנגדות לביצוע שיק מס' 0159 על סך 12,000 ₪ מחשבון בנק מספר 158151 בסניף 510 בבנק 11 (חשבונו של הנתבע), למועד פירעון 08.10.12 (להלן: "השיק") שהוגש במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 03-2849-12-5. ההתנגדות הועברה לבית משפט השלום וביום 19.12.12 התקבלה ההתנגדות והתיק הועבר למסלול של דיון בסדר דין מהיר.

2.פרשת התביעה - התובע הינו בעל תחנת טוטו בגוש עציון. ביום 30.09.12 או בסמוך לכך, הגיע מר שלום דיין (להלן-"דיין") לתחנת הטוטו ובתמורה למכירת טפסי טוטו מסוג "ווינר" (להלן-"טפסי טוטו"), סיחר מר דיין את השיק לידי התובע. טענה זו הועלתה בתצהיר התובע (סעיפים 3-5 לתצהירו) עליה חזר התובע גם בחקירתו (ראה פרוט' עמ' 8 שורות 27-33). לגירסתו, לא חשד בדבר שכן בעבר פדה התובע טפסי זכייה שרכש דיין אצל הנתבע (סעיף 3 לתצהירו). כמו כן, נוכח העובדה, כי למר דיין אין חשבון בנק פעיל לצורך הפקדת ההמחאה, לא ראה כל פסול בבקשתו לקבלת תמורה באמצעות סיחור השיק. העובדה, כי על גבי השיק לא נרשם "שם המוטב" רק חיזקה דעתו, כי הנתבע רשם את ההמחאה בידיעה, כי דיין יסב אותה לצד ג' (סעיפים 6-7 לתצהירו). כיוון ש"המועצה להסדר ההימורים בספורט" קבעה, כי זכיות במשחק הימורים בסך למעלה מ- 60,000 ₪ חייבות בתשלום מס למדינה ובמקרה כזה מונפקת המחאה על שם הזוכה בציון מספר ת.ז. ולפי שלמר דיין לא היה חשבון בנק אליו ניתן היה להפקיד המחאות, זכיותיו של מר דיין נרשמו על שם הנתבע, כספי הזכייה נכנסו לחשבונו והוא היה מוציא תשלום נגדי למר דיין (סעיף 8 לתצהיר התובע). יוער, כי טענה זו הוכחשה על ידי הנתבע בחקירתו (ראה פרוט' עמ' 3 שורה 9). בין התובע לנתבע לא הייתה היכרות קודמת עובר לחזרת המחאה מן הבנק, למעט טענתו, כי ראה שמר דיין היה זוכה אצל הנתבע ולעיתים פורע אצלו את הזכיות (ראה פרוט' עמ' 10 שורות 1-5).

3.לגירסת התובע, במועד לא ידוע לאחר סיחור השיק נשוא הליך זה, הגיע הנתבע לתחנה הטוטו שבבעלותו ואולם נוכח היעדרותו באותה עת - לא התקיימה פגישה ביניהם. תחתיה, הנתבע יצר קשר טלפוני וביקש כי התובע לא יפדה את ההמחאה כיוון שמר דיין חייב לו כסף, חוב שנוצר בין מועד משיכת השיק על ידי הנתבע לבין מועד הגעת הנתבע אל מקום עבודתו של התובע. הנתבע הזהיר את התובע, כי דיין "נוכל" וחייב לו 200,000 ₪. במעמד השיחה, הודיע התובע לנתבע, כי הוא כבר נתן למר דיין תמורה מלאה בתמורה להמחאה (ראה תצהיר התובע סעיפים 9-10 וכן פרוט' עמ' 9 שורות 18-23).

4.עוד ובנוסף נטען, כי לו טענת הנתבע לגניבת השיק הייתה נכונה חזקה עליו שהיה פונה למשטרה תחת ניסיונות לקיים עימו פגישה. העובדה, כי ראשית ניגש אליו ורק לאחר מכן למשטרה, מעידה, לשיטתו, כי התלונה במשטרה הייתה תלונת סרק, על מנת ליצור "כיסוי" לטענותיו. לראיה, התלונה אשר הגיש הנתבע למשטרה נסגרה ביום 27.08.13 (אישור סגירת התיק הוגש לבית משפט ביום 17.11.13 באמצעות ב"כ התובע). עוד ובנוסף נטען, כי טענת הנתבע, להיעדר מצלמות אבטחה במשרדו תמוהה, זאת, נוכח העובדה שכל עסקו של הנתבע מרושת במצלמות במעגל סגור. מכאן מבקש התובעת להסיק, כי מטרת הנתבע בטענה זו לטשטש את העובדות (ראה סיכומי התובע, פרוט' עמ' 10 שורות 20-22).

5.פרשת ההגנה- הנתבע מנהל תחנת טוטו "ספורט טוטו" בסמוך לתחנה המרכזית בירושלים. במסגרת עיסוקו, הכיר הנתבע את מר דיין. לטענת הנתבע ביום 28.09.12 נשאר מר דיין לבדו במשרדו של הנתבע. כאשר הנתבע יצא למספר דקות מן החדר, מר דיין נטל משולחנו המחאה על סך 12,000 ₪, שהייתה מיועדת לאחיו של הנתבע לצורך שיפוצים בדירתו. (ראה סעיף 1-3 לתצהיר הנתבע אשר הוגש במסגרת התנגדותו לביצוע השטר בהוצל"פ, התנגדות אשר פתחה הליך זה. להלן- "תצהיר הנתבע"). כאשר גילה הנתבע, כי ההמחאה נעלמה, הוא הגיש תלונה במשטרת ישראל. (תלונה מיום 03.10.12 בשעה 15:50 על גניבה וקבלת דבר במרמה, צורפה להתנגדות הנתבע לביצוע השטר). סכום ההמחאה והחתימה עליה נעשתה בכתב ידו של הנתבע. שם התובע (להלן גם - "הנפרע") בשטר לא מולא על ידו. לנתבע אין כל קשר עסקי עם התובע והוא פנה לתובע על מנת להזהירו מפני מר דיין לכששמע על מעורבותו (ראה תצהיר נתבע, סעיפים 7,9). עוד ובנוסף נטען, כי התובע לא הציג כל ראיה לתמורה אשר לטענתו נתן בגין ההמחאה (ראה סיכומיו בפורט' עמ' 11 שורות 7-8). אף טענת התובע, כי ידע שההמחאה הייתה שייכת לבעל תחנת טוטו אינה אמינה, שכן ההמחאה הינה מחשבונו הפרטי של הנתבע ולא מחשבון עסקי, עליו מצויים פרטי העסק. התובע ידע שהמחאה נלקחה מן הנתבע שלא כדין ובכל זאת הסכים לקבלו (ראה סיכומי נתבע פרוט' עמ' 11 שורות 12-13). לשיטתו, מעת שההמחאה נלקחה מן הנתבע בלא ידיעתו והסכמתו, הרי שלמעשה לא הייתה מסירה של ההמחאה ומכאן שלא נחשבת בגדר שטר בהתאם לפקודת השטרות (ראה סיכומי הנתבע, פרוט' עמד 11 שורות 19-21). עוד נטענה בסיכומי הנתבע טענה חדשה כי יום ה- 30.09.12 היה ערב סוכות. משהגיש הנתבע את התלונה על גניבת ההמחאה ביום 03.10.12, הרי שהתלונה הוגשה סמוך מאוד לגילוי העלמות ההמחאה (ראה פרוט' עמ' 11 שורות 16-17).

דיון ומסקנות:

המסגרת הנורמטיבית :

6.הרציונל העומד בבסיס דיני השטרות הוא המטרה הדומינאנטית להקנות לשטר מעמד, המקרבו לזה של כסף מזומן. [ראה גם דברי כב' המשנה לנשיא השופטת מ. בן פורת בברע 22/85, ס.ט.ס אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל בע"מ, פ"ד לט(2)565 סעיף 2 (1985)] מטרה נוספת, הכרוכה בכך, היא יצירת ודאות כלכלית מסחרית בעת שימוש בשטרות. לצורך השגת מטרות אלו, נקבעו ההלכות והחזקות אשר נועדו להגשים מטרה זו.

7.האם התובע הינו במעמד של "אוחז כשורה" - התנאים לאחיזה כשורה קבועים בסעיף 28(א)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה"): 28 (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1)נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2)נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה. חשיבות מעמדו של אוחז כשורה, להבדיל מאוחז רגיל או מאוחז בעד ערך, באה לידי ביטוי ב-סעיף 37 לפקודה – המורה, כי מכוח היותו אוחז כשורה, יכול האוחז כשורה לתבוע על פי השטר. זכות נוספת המוקנית לאוחז כשורה בפקודה היא, שהוא אוחז בשטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים. לשון אחר, גם אם למעביר ההמחאה לא הייתה בעלות נקייה בשטר, לאור תקנת השוק, אם השטר הועבר בתמורה ובתום לב הרי שהמושך מנוע מלהעלות כלפי האוחז כשורה טענות כנגד אחזקתו. סעיף29(א) לפקודה- מורה, כי לתובע עומדת החזקה לכאורה, כי הוא אוחז כשורה (סעיף 29(ב) לפקודה). משכך, הנטל לסתור חזקה זו, מוטל על כתפי הנתבע המעוניין לשלול חזקה זו. באם יוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, כי אז חרף אחיזת התובע בשטר, אין האחרון אוחז בו כשורה. במקרה זה, בו יוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, יועבר נטל ההוכחה לידי התובע להוכיח כי הוא אוחז בשטר בתום לב ובעד ערך. לאור זאת, סעיף 29 מלמדנו, כי נטל ההוכחה לטענה כי ישנו פגם באחיזה בשל פגם בתמורה, הינו על הטוען להיעדר תמורה או לכישלונה.

8."חזקת מסירה" - לטענת הנתבע ההמחאה הוצאה מרשותו שלא בהסכמתו וידיעתו ומשכך לא הייתה מסירה כדין. לעניין זה הוראת סעיף 20(ג) לפקודה קובעת כהאי לישנא: "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר." לפיכך, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח, כי ההמחאה אכן יצאה מידיו שלא כדין. ראה גם דברי כב' השופט זוסמן בספרו, דיני שטרות, מהדורה שישית, עמ' 105 סעיף 81:

"ואלו שני הכללים (לחזקה במסירה כדין – נ.נ):

יצא השטר מרשותו של אדם שחתם עליו, מעמידים אותו אדם בחזקה שמסר את השטר כדין על מנת לעשות את ההתקשרות בת-פעל, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, סעיף 20(ג) לפקודה.

היה התובע אוחז כשורה, חזקה חלוטה היא על כל הצדדים שקדמו לו, כי הייתה מסירה כשרה על ידיהם כדי לחייבם כולם כלפיו, סעיף 20(ב), סיפא לפקודה. המחוקק נקט אומנם לשון חזקה חלוטה, כאילו קבע לטובת אוחז כשורה כלל מדיני הראיות, אך באמרו כן קבע למעשה כלל מהותי כאילו אמר: טענה הכופרת במסירה אינה הגנה כלפי אוחז כשורה אלא היא נדחית מפניו. לכאורה עומד כל אוחז בחזקת אוחז כשורה... מכאן יוצא ראשית כי אדם שנתבע לשלם שטר, חייב להוכיח כי לא הייתה מסירה או במה היא נפגמה... מכאן שאם נגנב שטר בר-פירעון למוכ"ז שאינו צריך חתימת היסב לשם סיחורו, ואוחז כשורה תובע את פירעון השטר, הצדדים החתומים עליו חבים בו " כן ראה עא 425/78, המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, (לא פורסם) (ניתן ביום 31.1.1979- פורסם במאגרים) (סעיף 4 לפסק הדין).

9.לענייננו, על הנתבע היה להוכיח פוזיטיבית, כי ההמחאה הוצאה מרשותו שלא כדין, בכדי לסתור את חזקת המסירה. הנתבע אישר בעדותו, כי "הפיצוצייה" מרושתת במצלמות אך חדרו היה מחוץ לתחום "הפיצוצייה". (פרוט' עמ' 1 שורות 11-12). אין בידי לקבל עדות זו נוכח התמיהות העולות מעדותו זו של הנתבע, שכן, אם חדרו של הנתבע היה מחוץ לתחום "הפיצוצייה", מה היו מעשי מר דיין בחדרו? לו נכנס מר דיין ברשות הנתבע ובידיעתו, מדוע השאירו הנתבע המחאה "פתוחה" על השולחן? מנגד, לו נכנס מר דיין לחדרו של הנתבע ללא רשותו, הרי שסביר היה כי המצלמות היו מתעדות את כניסתו של דיין לחדר ללא רשותו של הנתבע. הנתבע לא מסר כל הסבר משכנע לתהיות אלו וסרטי הצילום לא הוגשו לעיון בית משפט או במסגרת תלונתו של הלה במשטרה. למעשה, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין שנתגלו בה תמיהות רבות הנעדרת סיוע ראייתי כלשהו. יתרה מכך, הלכה פסוקה היא ומושרשת היטב, כי הימנעות מהבאת ראיות, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנות מהבאת ראיה, מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה- דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת הנמנע: ראה: ע"א 55/89, קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד (4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245; ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מה (4), 651,654 ; י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א -1991.

10."סיחור ההמחאה"- חרף האמור, באם יוכיח הנתבע, כי ההמחאה לא הייתה בת סיחור, יוכל הנתבע לסתור את החזקה של האוחז כשורה. שכן, "אין לך אוחז כשורה אלא במסמך סחיר, ומסמך סחיר לא בא לעולם אלא במעשה ידיו של אדם החפץ להתחייב בו." (זוסמן, שם, עמ' 109, פסקה שניה). קרי, להגדרת אוחז כשורה שני תנאים. הראשון התחייבות מרצון והשני מסמך סחיר. הטוען, כי מסמך לא שלם נגנב ממנו, טוען הלכה למעשה 2 טענות, האחת, כי המסמך לא נמסר על ידו, טענה החוסה בצילה של הוראת סעיף 20 לפקודה, כאמור לעיל. כן הוא טוען טענה בדבר סחרותו של השטר מפאת שלמותו. הפקודה בסעיף 28 קובעת, כי רק מי שנטל שטר שלם ותקין על פי מראהו עשוי להיות אוחז כשורה. בענייננו, מששם הנפרע לא נכתב על ידי הנתבע, לכאורה עסקינן בשטר לא שלם, בהתאם לסעיף 3 לפקודה בנוסחו כדלקמן: "3(א)שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה. (ב) מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פרעון כסף, איננו שטר-חליפין." הוראות סעיף 19 לפקודה קובעות, כי המחאה אשר שם הנפרע לא נכתב בה, תחשב למסמך הטעון השלמה, באם ניכר מצורת המסמך כי מוציאו לא השלימו מתוך כוונה כי השלמת המלאכה תעשה על ידי המקבל או בידי הבאים מכוחו [ראה גם דברי כב' השופט זוסמן בע"א 434/63, חרותי נ' שובס, פ"ד יח (1) 403, 411 (1964)]. "משהוציא כותב השטר מסמך שלם אין אדם רשאי להוסיף עליו או לשנות ממנו. זו היא הלכת הסעיף 64. אך משהוציא כותב השטר מסמך לא־שלם, מעמידים אותו בחזקה שהרשה את המחזיק להשלים את המסמך, כל עוד לא בא והוכיח היפוכו של דבר. זו היא הלכת הסעיף 19". כאמור, בהתאם לסעיף 19, ניתן להשלים פרטים מהותיים ולעשות בדרך זו לשטר שלם. כן ניתן להוסיף פרטים מהותיים ומשמעות הסעיף עלולה לגרום כי במידה ומושך השטר חרג מהרשאתו ומילא פרטים שונים הוא ייחוב כלפי האוחז כשורה. (ראה ספרו של המלומד פרופ' שלום לרנר "דיני שטרות", מהדורה שניה, תשס"ז- 2007, עמ' 168).

11.בענייננו, אף הנתבע הודה, כי השאיר את שם הנפרע "פתוח", משלא ידע את שם המוטב, על מנת להשלימו בשלב מאוחר יותר. הגם שטוען הנתבע, כי הנפרע היה אמור להיות נפרע אחר. "אני הלוואתי כסף לאחי, היה חסר לו עוד כסף. רשמתי לו את השיק. אני לא ידעתי את המוטב של השיק ולכן המוטב היה פתוח" (פרוט' עמ' 3 שורות 3-4). משכך גילה הנתבע את דעתו, כי כוונתו הייתה להוציא את השיק מרשותו וכי שם הנפרע הצריך השלמה ולא היה מדובר במסמך שאינו שלם אלא במסמך הטעון השלמה. אשר על כן, הנטל להוכחת העדר הרשאה מוטל על הנתבע להוכיח, כי למר דיין לא הייתה ההרשאה להשלים את שם הנפרע, זאת היה יכול לעשות, בין היתר, לו היה מוכיח כי השטר הוצא מחזקתו שלא מרצונו. על אף כל האמור, לית מאן דפליג כי התובע נטל המסמך לידיו כאשר חסר בו שם הנפרע והתובע או מר דיין בנוכחות התובע, הם אשר השלימו את שם הנפרע. כזכור, שם הנפרע הינו יסוד חיוני להגדרת שטר. כאשר התובע לקח לידיו מסמך שאינו שטר ובהשלמתו הפך אותו לשטר. משכך, אין להגיד כי קיבל לידיו שטר כשהוא "שלם ותקין על פי מראהו" ואין בידי התובע ליהנות מן החזקות הקיימות ל"אוחז כשורה". ועוד, התובע גם אינו יכול להיתלות ב"הלכת גויסקי" [ע"א 333/61, אליעזר גויסקי נ' חיים יוסף מאיר ו2 אח', פד"י טז תשכ"ב/תשכ"ג- 1962] לאור מועד הזמנים בו הושלם שם הנפרע, לאחר הסיחור לידי התובע. [ראה עא(ת"א) 2010/05, שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד, (לא פורסם) (ניתן ביום 01.02.2006) (פורסם במאגרים) פסקה 5ב לפסק הדין].

12.יחד עם זאת, גם בקביעה כי התובע אינו "אוחז כשורה" אלא "אוחז בעד ערך", אין די בכדי לפטור את הנתבע מתשלום השטר. לעניין זה ראה עא (י-ם) 1278/96, זבולון סופיוב נ' זיוה כהן, (לא פורסם)(פורסם במאגרים – ניתן ביום 23.09.1997): "ואולם, גם בעת סתירת חזקה זו, על דרך של שלילת אחד התנאים בסעיף 28(א) לפקודה, עדיין אין בדבר כדי להכשיל את התביעה, שכן חובת התשלום קיימת כלפי כל אוחז בשטר, כל אימת שאין מצוי פגם בזכויות בו ובאין טענות הגנה העומדות בין צדדים קרובים. כלומר:ב באין טענה המוכרת בפקודה, שבית המשפט מקבלה בהיבט העובדתי, אין נפקא מינה לטיב האחיזה, האם כשורה או האם שלא כשורה (ע"א 198/75 חזן נ' ניהאד פ"ד ל(1) 421, 427 מעל א'; ד"ר זוסמן, שם, 245:ו "היו הזכויות נקיות מכל פגם - אין כל חשיבות לשאלה אם אוחז השטר הוא גם אוחז כשורה ואם לאו"). מכאן, שאין בטענות החוזרות ונישנות מצד המשיבים ובאת-כוחם, לכך שהמערער אינו אוחז כשורה, כדי להכריע אפילו אם היו נכונים במסקנתם. במאמר מוסגר יוטעם כאן, כי אנו לא שותפים כלל לביקורת שהוטחה במערער על סירובו לפרט במדויק את התמורה, שאותה נתן עבור קבלת השיקים אליו. הפסיקה מכירה בזכותו להימנע מלהיכנס להסברים בנוגע לערך שניתן בעד השטר, זאת לאור החזקה המצויה בסעיף 29(א) לפקודה, בדבר מתן תמורה בעד ערך, בנוסף כמובן לחזקת האחיזה כשורה, בדרגה שמעליה, שמשתיהן הוא זכאי ליהנות (ע"א 458/82 וילנר נ' גולני פ"ד מב(1) 49, 58 מול ה'). דווקא פירוט יכול לעמוד לו לרועץ, שכן אז מועלה נושא התמורה הקונקרטית הנטענת כפלוגתה והנתבע רשאי להתמודד עמה ישירות, שאם יעלה בידו להזימה מהפן העובדתי, כי אז יחשב הדבר גם להפרכת החזקה (ד"ר י' זוסמן דיני שטרות מהד שישית, 120-119; ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ פ"ד יז 341; ע"א 45/76 קליין נ' מעגל בע"מ פ"ד לא(2) 183, 186-185, סעיף 6 לפסק-הדין; וע"א 326/78 גרבוב נ' פישמן פ"ד לד(3) 792, 798-797). מדוע אפוא ירע האוחז את מצבו המשפטי, להוסיף טענות שאין הוא חייב בהן?"

13.מעת שהתובע מחזיק בידיו המחאה חתומה בכתב ידו של הנתבע, נוצרת חזקה, כי החותם על המחאה חייב על פיה, קל וחומר כאשר הנתבע לא כפר מפורשות בחתימתו על המחאה אלא טען, כי כתב את ההמחאה, אך לא מסרה למר דיין ומר דיין סיחר בהמחאה כשהיא אינה שלמה. באפשרות הנתבע לסתור חזקה זו גם בהוכיחו, כי לא ניתנה תמורה או שתמורה שניתנה נכשלה. לעניין זה ראה דברי כב' השופט בכור, עא 326/78,‏ יהודית גרבוב נ' חיים (הנס) פישמן, פ''ד לד(3) 792 (1980) כדלקמן:"...לכן חתימת השיקים ומסירתם על ידי המשיב למנוח יוצרות הנחות לטובת האחרון שהשיקים ניתנו בעד תמורה; כאשר קיימת הנחה זו החותם על השיקים חייב על פיהם, אלא אם כן יצליח לסתור הנחה זו. ועל מנת לסתור אותה, עליו להוכיח שלא ניתנה תמורה או שהתמורה נכשלה וברור שנטל הראיה בנדון מוטל על הנתבע (המשיב) החתום על השיקים. כן יש לציין בשלב זה שעל מנת לסתור הנחה זו, על החתום על המסמך להוכיח שלא ניתנה כלל תמורה או שהתמורה נכשלה לחלוטין, כי העדר או כישלון חלקי של התמורה, אין בו כדי להוות הגנה לתביעה על פי השיק, ולו רצה המשיב להתגונן בטענה של כישלון חלקי של תמורה, אין הוא יכול להסתפק בהגשת כתב הגנה ועליו להגיש תביעה נגדית. ראה בנדון, זוסמן, דיני שטרות, מהדורה חמישית, סעיף 225 והאסמכתאות שהובאו שם. החזקה על פי סעיף 29(א) קיימת כנגד כל חותם לטובת כל מחזיק, ולא רק לטובת מחזיק כשורה." (ההדגשות אינן במקור- נ.נ.)

14. הנתבע אינו צד ליחסים בגינם ניתנה ההמחאה לידי התובע ומשכך אין מדובר ביחסים קרובים. מטעם זה אין רלוונטיות לשאלה האם ניתנה תמורה ביחסי הנתבע ומר דיין אלא האם ניתן ערך בעד ההמחאה ביחסים שבין התובע למר דיין והאם היה התובע תם לב בקבלו את ההמחאה [ראה דברי כב' השופטת בר אשר צבן בתא(י-ם) 16906/08, עדי ישראל קירשטיין נ' צדקת לוי יצחק בע"מ, (לא פורסם) (ניתן ביום 25.12.12) (פורסם במאגרים), סעיף 21 לפסק הדין]. לשם בחינת השאלה האם ניתן ערך בעד השטר, ובשים לב להוראת סעיף 26(א)(א) לפקודה הקובעת, כי התמורה היא כל תמורה המספקת בכדי להעמיד התקשרות, שומה עלינו לבחון אם התובע, אליו סוחרה ההמחאה, נתן תמורה בגינה. התשובה לשאלה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. מקובלת עליי טענת התובע, כפי שאף נחקר עליה, כי כנגד ההמחאה ניתנו למר דיין טפסי טוטו. (ראה פרוט' עמ' 8 שורות 27-33) דרך המסחר בעניין זה מאופיינת במכירת טופסי טוטו ללא תיעוד לגבי רוכשם ולא ניתן להביא ראיה אשר תעיד על עסקת רכישת טפסי טוטו. מה עוד שבענייננו הנתבע כלל לא טען כי התובע לא מכר לנתבע טפסים. היפוכו של דבר, הנתבע טוען כי התקשר לתובע להזהירו מפני מר דיין על מנת שלא יבצע עימו עסקאות מעין אלו (ראה תצהיר נתבע סעיפים 7,9). אשר על כן, אני מקבל את עדותו של התובע כי ניתנה תמורה בתום לב בגין ההמחאה, מפאת מהימנותו של התובע ומשזו לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק בעדותו של הנתבע. מנגד, הגם שהנתבע העלה בהתנגדותו לביצוע השטר טענת הגנה הראויה להתברר, עת טען, כי ההמחאה הוצאה מרשותו ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ובשל כך הועברה התובענה לבית משפט זה, לא הביא הנתבע כל ראיה ממשית להוכחת טענותיו, למעט עדותו שלו, אשר העלתה תמיהות מסוימות. הנתבע ניסה לתמוך גירסתו בעדות אחיו, מר שרון לסרי (להלן- "שרון"), בכדי להוכיח טענתו, כי ההמחאה הייתה מיועדת לשיפוץ דירת אחיו. בחקירתו העיד שרון, כי הגם שלא קיבל בסופו של יום את הכסף מן הנתבע, הוא ביצע את השיפוצים באמצעות כספים שקיבל מאביו. טענה זו לא הוכחה ולא הובאה כל ראשית ראיה תומכת (ראה פרוט' עמ' 7 שורות 14-19). מכל מקום, לא היה בעדותו של שרון משום תמיכה בגירסת הנתבע לכך כי ההמחאה יצאה ממנו שלא בהסכמה וללא רשות שהיותה, לכל היותר, עדות שמועה בלתי קבילה.