ברוב דעות, נדחתה העתירה נגד הרבנות הראשית בעניין כשרות של מסעדות

השופט נעם סולברג:

1. "נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת היתה כוונתי" (ר' נחמן מברסלב).

2. במוקד העתירה שלפנינו: שאלת חוקתיותה ופרשנותה של הוראת סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק איסור הונאה בכשרות או החוק), שעניינה במתן תעודת הכשר לבית אוכל.

רקע

3. העותרים הם בעלי מסעדות בירושלים, לכל אחד מסעדה בבעלותו. בראשית דרכם החזיקו העותרים בתעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית, אך בשלב מסוים בחרו להפסיק את התקשרותם עמה; הראשון בשל החלטתו – מטעמים בריאותיים – להימנע מלהשתמש ב'ירק גוש קטיף', כפי שנדרש לעשות על-ידי הרבנות הראשית; השני, בשל סירובו להמשיך ולשלם שכר למשגיח הכשרות מטעם הרבנות הראשית, כאשר זה לא הגיע, לדברי העותר, למסעדה, אלא לדקות ספורות בכל שבוע, ולא קיים פיקוח של ממש. 

4. העותרים הסירו אפוא את תעודות ההכשר מטעם הרבנות הראשית, אולם המשיכו, לטענתם, להקפיד על דיני הכשרות, כפי שעשו קודם לכן. זמן מה לאחר מכן, החלו העותרים ליטול חלק במיזם המורכב "מקבוצה רחבה של בעלי מסעדות ולקוחות אשר איבדו את אמונם בכשרות של הרבנות הראשית, והחליטו לעזוב את הרבנות הראשית ולהציג כשרות שאינה נשענת על תעודת הכשרות של הרבנות הראשית" (סעיף 9 לעתירה). מטרתו של המיזם – 'השגחה פרטית' שמו – להוות מערך כשרות חלופי לזו שמציעה הרבנות הראשית. מערך זה מבוסס על 'ברית נאמנות' בין בית האוכל לבין לקוחותיו, במסגרתה מתחייבים בתי האוכל להקפיד על כללי כשרות שנקבעו לשם כך על-ידי גורמים הלכתיים המקובלים על השותפים למיזם. כמו כן מתחייבים בתי האוכל לשתף פעולה עם 'נאמני הכשרות' הפועלים מטעם המיזם, שתפקידם לעקוב אחר שמירתם של כללי הכשרות על-ידי בתי האוכל. בתי האוכל השותפים למיזם מקבליםתעודה כתובה המעידה על 'ברית הנאמנות', וכן קלסר העומד לרשות הלקוחות המפרט את כללי הכשרות השונים, כמו גם את אופן הפיקוח על שמירתם.

5. במסגרת חברותם במיזם, תלו העותרים במסעדות שבבעלותם את תעודת 'ברית הנאמנות' שקיבלו. ביום 23.10.2012 קיבלו העותרים הודעת קנס בגין הצגת בית האוכל שבבעלותם ככשר מבלי שיש בידיהם תעודת הכשר כחוק, וזאת בניגוד לסעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, הקובע כי בעל בית אוכל אינו רשאי להציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר. העותרים מצדם טענו כי לא הציגו במסעדותיהם מודעה בכתב ולפיה האוכל כשר, וכי מדובר בפרסום שנעשה במרשתת ('אינטרנט') על-ידי גורמים שאינם קשורים אליהם. ביום 4.12.2012 הגישו העותרים בקשה להישפט, ובמקביל פנו אל ראש היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית (להלן: יחידת האכיפה), הרב רפי יוחאי, בבקשה לביטול הודעת הקנס, מן הטעם האמור. בהודעתה מיום 5.12.2012, עִדכנה מזכירות יחידת האכיפה את העותרים כי בקשתם להישפט נתקבלה, היא תועבר לפרקליטות המחוז לצורך המשך טיפול, וזימון למשפט ישלח על-ידי בית המשפט.

6. ביום 6.2.2014 – משחלף זמן, והודעת זימון לבית המשפט בוששה לבוא – פנו העותרים במכתב אל השר לשירותי דת, היועץ המשפטי לממשלה ומנכ"ל הרבנות הראשית, בדרישה לבטל את הקנס, בטענה כי לא הפרו את הוראות סעיף 3(א) לחוק, שבגין הפרתו הוטל הקנס. במישור העקרוני הוסיפו העותרים וטענו, כי הפרשנות שמעניקה הרבנות הראשית לסעיף 3(א) לחוק, לפיה בעלי בתי אוכל שאין בידיהם תעודת הכשר מטעמה מנועים מלהציג את בית האוכל שבבעלותם ככשר, אף כאשר מובהר שתעודת ההכשר אינה מטעמה של הרבנות הראשית, פוגעת באופן בלתי-מידתי בחופש העיסוק של בעלי בתי האוכל; ומשכך אינה חוקתית.

7. בתשובתו מיום 16.2.2014, דחה ראש יחידת האכיפה, הרב יוחאי, את טענות העותרים, בציינו כי על-פי הרישומים שבידי הרבנות הראשית, במועד הטלת הקנסות הציגו העותרים את בתי האוכל שבבעלותם ככשרים, בכתב, מבלי שהיתה בידיהם תעודת הכשר כחוק. עוד הוסיף הרב יוחאי כי הרבנות הראשית אינה מעוניינת לכפות על העותרים קבלת תעודת הכשר, והם רשאים "להמשיך ולפעול כרצונם כל זמן שלא יוצגו ככשרים בכתב". לבסוף ציין, כי משבחרו העותרים לילך במסלול של בקשה להישפט, יטופל עניינם במסגרת זו בלבד, וזימון למשפט ישלח אליהם בבוא העת על-ידי בית המשפט.