ברואר נ' רוזנברג

בפניי תביעתה של התובעת לקבלת פיצויי פיטורים, דמי הבראה והפרשות לגמל.

הרקע העובדתי ברלוונטי

1.     ביום 21.2.10 החלה התובעת לעבוד במשרד רו"ח מישאל רוזנברג את אילון, בו היה הנתבע שותף. ביום 31.12.10, בעת שהייתה התובעת בהריון, התפרקה השותפות, והתובעת המשיכה לעבוד במשרדו של הנתבע. הצדדים חלקו האם יש לראות את התובעת כזכאית לרצף זכויות מהשותפות לנתבע.

2.     יצוין, החל מאמצע חודש מרץ הייתה התובעת בשמירת הריון וביום 2.5.11 ילדה התובעת.

3.     ביום 26.7.11 נפגשו הצדדים לתאום מועד חזרתה של התובעת לעבודה. לטענת התובעת, היא הודיעה לנתבע כי אינה יכולה לשוב ביום 15.08.11, בתום 14 שבועות ממועד הלידה, ולכן תחזור במהלך חודש ספטמבר.

4.     ביום 28.7.11 הודיע התובעת לנתבע כי היא מתפטרת היות שמצאה עבודה בקרבת מקום מגוריה. הצדדים חלקו האם דינה של התובעת כמפוטרת, וזאת בהתאם לסעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. עוד חלקו הצדדים בשאלה האם התובעת נתנה לנתבע הודעה מוקדמת כנדרש.

א. לשאלת רצף הזכויות

5.     התובעת טענה כי בעת שפורק משרד רו"ח מישאל רוזנברג את אילון נערך לחלק מעובדיו גמר חשבון והם פוטרו ולאחר מכן הועסקו מחדש. לחלק אחר מעובדי השותפות לא נערך גמר חשבון והם עברו לעבוד אצל השותפים השונים וגררו את זכויותיהם למקום עבודתם החדש. לטענת התובעת בשל הריונה הובהר לה כי היא תעבור לעבוד במשרדו של הנתבע ורצף זכויותיה ישמר במקום עבודתה החדש.

6.     כחיזוק לטענתה, הפנתה התובעת לתלושי השכר שהונפקו ע"י משרדו של הנתבע, ובהם צוין, כי קיימת רציפות של הותק ממועד תחילת עבודתה בשותפות.

7.     מנגד טען הנתבע כי לאחר סיום עבודתה של התובעת בשותפות, היא פוטרה ונערך לה גמר חשבון אלא שהיות ולא מלאה שנה לעבודתה בשותפות, לא קמה לה כל זכאות לפיצוי או תשלום כלשהו מלבד שכר עבודתה. באשר למצוין בתלושי השכר, טען הנתבע, כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב (סעיף 12ב לתצהיר הנתבע, וכן פרוטוקול עמ' 11 שורה 4).

8.     לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדותם נחה דעתי כי יש לקבל את גרסתה של התובעת וזאת מהנימוקים שיובאו להלן.

9.     ראשית, התובעת העידה בפני כי לא פוטרה מהשותפות " לא קיבלתי מכתב פיטורים והובטח לי כי הזכויות של יגררו עמי לחברה הבאה. המשכתי לעבוד עם אחד השותפים" (פרוטוקול עמ' 3 ש' 24). עדותה של התובעת נאמרה בכנות רבה, גם במקומות שנשאלו שאלות שאינן נוחות השיבה בכנות ובתום לב, ועל כן התרשמתי מאמינותה (ראו פרוטוקול עמ' 5).

10.                        שנית, התקשיתי לקבל את גרסתו של הנתבע, לפיה נערך לתובעת גמר חשבון עם פירוק השותפות, לא נראה סביר בעייני כי ערכו לתובעת גמר חשבון ופיטרו אותה מבלי שיהיה לדבר תיעוד, ובפרט כאשר המדובר בשותפות של רו"ח שחזקה עליהם שלא יערכו גמר חשבון ללא תיעוד כלשהו, ובפרט כאשר העובדת נמצאת בהריון.

11.                        על זאת יש להוסיף, כי בשונה מעדותה של התובעת שהותירה בי רושם אמין, עדותו של הנתבע הותירה מספר שאלות לא פתורות, לדוגמא:

הנתבע נשאל בחקירה הנגדית " האם העובדים קיבלו מכתבי התפטרות שכן השותפות סיימה את עבודתה?" והשיב על כך " אני לא זוכר להגיד אם בפועל יצאו מכתבים, ישבנו עם כל העובדים בחדר ודיברנו איתם על כל נושא פירוק השותפות. אני לא יודע אם טכנית יצא מכתב או לא אבל הודיעו לכל העובדים ביחד בישיבה".

12.                        תשובתו של הנתבע אינה סבירה בעיניי משני טעמים: האחד - ניתן לצפות מהנתבע, שהיה אחד מהשותפים במשרד, שיידע אם יצאו בפועל מכתבי פיטורים או לא למי שהיו עובדי השותפות; והשני - סבירה בעיניי יותר האפשרות שסיום ההתקשרות של משרד רואי חשבון עם העובדים השונים נעשה בצורה מסודרת, במיוחד בכל הנוגע לתובעת, שכאמור היתה בהיריון בזמנים הרלוונטיים.

13.                        בחקירתו הנגדית, כשנשאל הנתבע " האם זה נכון שכיוון שהייתי בהריון אז אין למעשה אישור לפטר אותי?" השיב הנתבע " כמו שאמרתי קודם, בנושא עצמו טיפל רו"ח זנזורי ובפועל זה לא היה פיטורים לשם פיטורים. השותפות פורקה ולא היה מה לעשות. העסק נסגר".

14.                         תשובה זו אינה סבירה בעיניי היות ולא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבע היה מעסיקה הישיר של התובעת גם בעת שעבדה בשותפות, בה הועסקו בסה"כ 10 שכירים . תשובתו כי אינו יודע מה נעשה עם עובדיו לאור פירוק השותפות, שעה שברור שכשותף בפירמת רואי החשבון הוא חשוף באופן אישי לתביעות מצד עובדים שזכויותיהם קופחו, אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם שורת ההגיון.

15.                        בנוסף, מקובלת עלינו לחלוטין טענתה של התובעת, כי יש לראות בתלושי השכר כראיה לנכונות האמור בהם לעניין רישום צבירת הוותק. יש להצר על כך שהנתבע בחר להתבצר בעמדתו כי מדובר ב"טעות בתום לב". מן הראוי היה שבנסיבות העניין, ובמיוחד לאור עיסוקו של הנתבע והכשרתו המקצועית, ייטול אחריות מלאה על האמור בתלושי השכר שיצאו מבית היוצר שלו עצמו. למותר לציין, כי הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שמדובר בטעות טכנית ועל כן, בהתאם להלכה הפסוקה, בית הדין רואה באמור בהם כראיה לאמיתות תוכנם.