פסק דין
התובע שכר דירה משך למעלה מחמש שנים בתל-אביב. בחלק ממהלך תקופת השכירות היה רשום התובע כמחזיק ברישומי הנתבעת. בחלק מהתקופה (בסוף תקופת השכירות) בעלת הנכס היא שהייתה רשומה כמחזיקה ברישומי הנתבעת. התובע הגיע למסקנה שחיובי הארנונה בהם הוא חויב שגויים, מאחר והם מבוססים על שטח גדול יותר משטחו של הנכס. הוא ערך מדידה מטעמו (ביום 5.6.2012) ופנה אל הנתבעת בבקשה למדוד את הנכס מטעמה ביום 30.5.2012, בסמוך לתום תקופת השכירות (כאשר אותה העת בעלת הנכס (ולא התובע) היא שהייתה רשומה אצל הנתבעת כמחזיקה). לצורך כך הוא נשא ביום 19.7.2012 בתשלום אגרת מדידה. מדידה לא נערכה על-ידי הנתבעת (בינתיים חלק מהנכס נהרס), מכאן התביעה.
הנתבעת טענה שבנסיבות העניין אין לביהמ"ש סמכות עניינית לדון בסוגיה, כל זאת מאחר והתובע נמנע מלפעול בהתאם לדרכי ההשגה הקבועות בחוק. עוד ובנוסף נטען, כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עריכת בירור לגופם של דברים בבית המשפט, כתחליף לבירור המנהלי שהיה על התובע ליזום במועדים הקבועים בדין. נוסף על הטענה המקדמית העלתה הנתבעת טיעון לגופם של דברים והסבירה מהו הבסיס לחיוב הארנונה בהתאם לשטח בגינו חויב התובע בפועל. כמו כן, נטען שלא ניתן להעלות הסתייגויות ביחס לחיובים רטרואקטיביים, וממילא אם היו טענות התובע מתקבלות, הן היו מתייחסות לתקופה הקצרה שמיום הפנייה אל הנתבעת ואילך (תקופה בה התובע לא היה רשום כמחזיק, על כל הכרוך והמשתמע מכך).
לאחר בחינת כתבי הטענות, נסיבות העניין, טיעוני הצדדים בדיון והוראות הדין, נחה דעתי שדין התביעה להידחות.
סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – "חוק הרשויות המקומיות"), קובע כדלקמן:
"(א)מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2)נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3)הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4)היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
(ב)אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).
(ג)על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".
דרך ההשגה אחר חיובי ארנונה בטענה לפיה גודל הנכס שונה הינה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות. התובע נמנע מלנקוט בהליך השגה מתאים. בהתאם לקבוע בסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות רשאי מי שחויב בתשלום הארנונה להעלות את הסתייגויותיו "בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט", כאשר בכל הקשור להפעלת שיקול הדעת על-ידי ביהמ"ש נקבע בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ''ד נו(2) 773 (6.2.2002), כדלקמן: "מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות".
ראו גם ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, נט(1) 111 (19.8.2004); ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 475 (12.2.1997), שם דובר על מתן היתר להעלות הסתייגויות בנושאי ארנונה בפני בית המשפט כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת.
בענייננו, התביעה אינה מעוררת עניין בעל חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית, מדובר במחלוקת המתייחסת לצדדים הישירים בלבד, כאשר המחלוקת הינה עובדתית – טכנית במהותה, וכאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע נמנע התובע מלממש את זכותו להשיג אחר חיובי הארנונה "בזמן אמת". לא מצאתי עילה ליתן לתובע רשות לברר את המחלוקת כאמור בבית המשפט, חלף הליך ההשגה שהיה פתוח בפניו (במיוחד כאשר חלוף הזמן מקשה על בירור המחלוקת ופוגע לא רק בתובע (שערך זה מכבר מדידה מטעמו), אלא גם בנתבעת, אשר לנוכח השינוי בשטח – הרס מחצית מהנכס – תתקשה לבצע מדידה מלאה).
אשר על כן, התביעה נדחית; בנסיבות העניין, כאשר התובע באגרת מדידה אשר לא יצאה אל הפועל, איני עושה צו להוצאות.
זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק-הדין אל הצדדים.
ניתן היום, ז' אדר תשע"ג, 17 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.