בראלי נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתנה ביום 26/12/2011 ע"י השופט שלמה בנג'ו, בתיק המ"ש 3463-12-11.

המערער נהג ברכב ביום 14/11/2010 תוך שהוא מסיע ברכבו את כלבתו שחשה ברע ולכן יצא לכביש המוביל לתחנת דלק, נעצר בצד, טיפל בכלבתו ולאחר מכן המשיך את הנסיעה כשהוא יוצא מתחנת הדלק, חולף על פני הנת"צ כדי להשתלב בתנועה שבכביש. עם יציאת המערער לכביש ואחרי מרחק מסוים, עוכב ע"י שוטר שטען כי המערער נסע בנתיב ציבורי ולא ציית לתמרור ב-35, לכן נדרש לשלם את הקנס שבצד עבירה זו בסך 250 ₪.

המערער פנה ביום 19/12/2010 למשטרת ישראל בבקשה להישפט וזאת בהתאם לאישור רשות הדואר.

המערער לא זומן לדיון ולכן פנה שוב ושוב (מספר פעמים כעולה מהנספחים שצורפו) למשטרת ישראל וביקש לברר מדוע לא זומן לבית משפט.

המערער ביקש מבית המשפט להאריך את המועד כדי לאפשר לו להישפט (להלן: "הבקשה"), אך בקשתו זו נדחתה בהתאם להחלטת בית משפט לתעבורה מיום 26/12/2011.

בימ"ש לתעבורה דחה את הבקשה של המערער, משום שבפנייתו למשטרת ישראל, לא מילא אחר הוראות הספח ושלח את בקשתו לכתובת כללית (לכבוד משטרת ישראל).

עוד נאמר בהחלטה, כי:

"הפקידה המטפלת (בהתייחס לפניית המבקש כי לא קיבל אישור על הגשת בקשתו) כך: "זו דרך להתחמק כדי לגרום להתיישנות! ברור כי בדרך ששלח זה לא יגיע למדור שלנו".

כאמור, בימ"ש לתעבורה מצא ממש בטרוניית הפקידה וקבע כי משהמערער לא פעל לפי ההוראות המפורטות בדו"ח ושלח את בקשתו לכתובת כללית ולא לכתובת ספציפית, בכך הוא לא קיים את המוטל עליו. כמו כן, התייחס בימ"ש לתעבורה למהות העבירה, תוך שהוא מפנה לדברי השוטר שרשם את הדו"ח ומסתמך עליהם כדי להראות כי לא קיים חשש ממשי לעיוות דין.

הערעור שבפניי מופנה כנגד ההחלטה הנ"ל.

המערער חזר בפניי על טענותיו שהעלה בבימ"ש לתעבורה וביקש לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה הדוחה את הבקשה ולהאריך את המועד, הואיל והוא פנה במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק, קרי: תוך 90 יום ואף לטעמו הוא פנה באופן מיידי. דו"ח ברירת המשפט נערך ביום 14/11/2010 ופנייתו למשטרה בהתאם לספח, נעשתה ביום 19/12/2010. על כן, היה על בית המשפט לקבל את הבקשה ולהאריך את המועד, הגם שלפנייתו זו לא היה מענה מטעם המשטרה.

המערער הפנה למכתבים של רשות הדואר, נספחים 2 ו- 3, מהם עולה כי המכתב הרשום שנשלח למשטרת ישראל ביום 19/12/2010, נמסר לידי משטרת ישראל ביום 20/12/2010, ליעדו קרי: "משטרת ישראל, המטה הארצי, מת"ן יטב"ת ירושלים".

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור וביסס את בקשותו על נימוקי בימ"ש לתעבורה, לרבות החשש שהפנייה נעשית באופן כללי ולא לכתובת הספציפית, כדי להביא להתיישנות העבירה, משהנאשם אינו מובא לדין תוך שנה. לדעת המשיבה, נימוקי בימ"ש לתעבורה נכונים וראויים ועל כן יש לדחות את הערעור.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטת בימ"ש לתעבורה, בנספחים שצורפו ביחס למשלוח הדואר הרשום ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור.

כידוע, השיקולים שעל בית המשפט להפעיל בבואו לבחון בקשה להארכת מועד להישפט הם אותם שיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשות לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב -1982 (להלן: "החסד"פ"), שדן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר לפי סעיף 240 לחסד"פ, דהיינו בימ"ש ייעתר לבקשה רק אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את אי ההתייצבות לדיון ובענייננו, את האיחור בהגשת הבקשה להישפט או אם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין - רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מ. י. פד נז (6) 793 ורע"פ 1260/09 שלבי עאטף נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.6.09).

בפנינו מערער שפנה בפרק הזמן הקבוע בדין וביקש להישפט. מאישור הדואר עולה כי מכתבו הגיע לכתובת הנכונה כעולה מהדו"ח, קרי: "משטרת ישראל, המטה הארצי, מת"ן יטב"ת ירושלים" ומשפנייתו הייתה במועד הקבוע, הוא אינו זקוק להארכת מועד להישפט.

אין לקבל את טענת המשיבה המתבססת על החלטת בימ"ש לתעבורה, לפיה המערער פנה וביקש להישפט, תוך שהוא שולח את מכתבו לכתובת כללית. טענה זו מתבססת על הרישום באישור הדואר, פרטים שנרשמו ע"י פקיד הדואר ולא על ידי המערער. מכאן שהקביעה העובדתית של בימ"ש קמא שהמערער ציין כתובת כללית על יסוד הכתוב באישור רשות הדואר שמסרה למערער כאסמכתא על משלוח דואר רשום, בטעות יסודה. מה גם, פרטים אלה נסתרו על ידי האמור באישור רשות הדואר, ממנו עולה כי משלוח הדואר הרשום הגיע ביום 20/12/2010 לידי משטרת ישראל בהתאם לכתובת הספציפית.

בנסיבות העניין, היה ברי כי יש לתת למערער את יומו בבית המשפט וכמי שקיים את דרישות החוק בבקשה דנן ועשה את המוטל עליו על פי דין, ברי שהיה על בימ"ש קמא לקבל את בקשתו.

מיותר לציין גם, שהמערער מעלה טענות לגוף העניין, שיש בהן כדי לשמש לו, לטעמי, הגנה שמחייבת בירור בדרך של שמיעת הראיות ומכאן שגם העילה השנייה של החשש לעיוות דין, מתקיימת בעניינו, לטעמי.