בר"ש
בית המשפט העליון
|
5279-15
07/10/2015
|
בפני המשנה לנשיאה:
א' רובינשטיין
|
| - נגד - |
המערער:
נפתלי ורצברגר
|
המשיבה:
ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין
|
| החלטה |
א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל) בעמל"ע 4515-05-15 מיום 1.7.15, שבמסגרתו נדחתו שני ערעורים – מזה ומזה – על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ג' פרישטיק – אב"ד; עו"ד י' אל-אסמר; עו"ד ר' קשלס) בבד"א 118/14 מיום 19.4.15, אשר דחה אף הוא שני ערעורים – מזה ומזה – על פסק-דין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (עו"ד י' צור – אב"ד; עו"ד י' הירשברג; עו"ד א' כץ, ניתן בדעת רוב) בבד"מ 34/12 מיום 1.12.14. פסק-הדין גזר על המבקש השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין למשך 8 שנים והשעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל. במוקד הבקשה, עורך-דין ותיק ששלח יד בכספי לקוחותיו.
רקע והליכים קודמים
ב. הפרשה נסקרה בהרחבה במסגרת בר"ש 4907/15 (27.7.15), במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור מטעם המבקש לעניין עיכוב ביצועה של השעייתו מלשכת עורכי-הדין. בקצרה, המבקש ייצג משפחה אשר שימש כעורך-דינה משך שנים רבות, ושסבלה סבל רב. במסגרת הליכי כינוס של עמותה משכנת, המשפחה העבירה למבקש סך של 525,000 ש"ח לשם סגירת חובותיה כלפי העמותה, ולאחר מכן העבירו סכום נוסף של 50,000 ש"ח. המבקש עשה בכספים כבשלו, תוך מסירת ידיעות כוזבות למשפחה לגבי מחיקת חובותיה. לבסוף, הודה המבקש במעשיו והחזיר למשפחה סכום של 266,500 ש"ח.
א. בעקבות הפרשה נפתחו הליכים משמעתיים בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים. המבקש נמנע מהשתתפות בהליך המשפטי, חרף מאמצי בית-הדין שלא לקיים את ההליכים בהיעדרו. ביום 30.4.15 הורשע איפוא המבקש בשתי עבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך דין (עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961) ובעבירה אחת של הפרת חובת נאמנות ומסירות כלפי לקוח (עבירה לפי סעיף 54 לחוק). גזר-הדין ניתן ביום 1.12.14 והורה על השעייתו של המבקש מלשכת עורכי-הדין למשך 8 שנים בפועל, והשעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל. יצויין, כי גזר-הדין ניתן בהכרעת רוב, וכי דעת המיעוט (מפי אב"ד עו"ד י' צור) סברה שיש להעמיד את העונש על 24 חודשי השעיה בפועל ו-12 חודשים על תנאי בלבד.
ב. בית הדין הארצי דחה בפסק-דין מנומק שני ערעורים שהוגשו על גזר-הדין – מזה ומזה – תוך שצויין, כי יתכן שהגיעה השעה "ליישר קו", כך שהעונש על שליחת יד יהיה השעיה לצמיתות. בית המשפט המחוזי דחה בפסק-דין מנומק אף הוא, שני ערעורים דומים שהוגשו בפניו, והותיר את העונש שקבע בית הדין המחוזי על כנו – השעיה בפועל למשך 8 שנים, בנוסף להשעיה על תנאי; מכאן בקשת רשות הערעור.
בקשת רשות הערעור
ג. המבקש טוען, כי יש להקל בעונשו ממספר טעמים. ראשית, נטען כי ההליכים המשמעתיים לא נפתחו כתוצאה מתלונת המשפחה הנפגעת, שכן זו אינה חפצה במיצוי הדין עם המבקש; לכך, כנטען, משמעות לעניין העונש. עוד נטען, כי הימנעותו של המבקש מהשתתפות בהליכים המשמעתיים לא נבעה מזלזול בבית-הדין, אלא במצבו הרפואי והכלכלי, שמנע ממנו השתתפות פעילה. בהקשר זה נטען גם, שביקש מבית-הדין למנות לו סניגור רק בשלב מאוחר, שכן התבייש לפני כן לבקש זאת. המבקש מצביע על פערי הדעות בין חברי ההרכב בבית הדין המשמעתי המחוזי וטוען, כי יש בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את בקשתו, שכן ערכאות הערעור הקודמות לא נתנו דעתן לעניין זה. עוד מזכיר המבקש, כי בית-הדין המשמעתי המחוזי הזכיר אפשרות של "השעיה חלקית", לפיה יושעה רק מטיפול בתיקים אזרחיים-כלכליים בהם יש חשש ממקרה נוסף של שליחת יד. כאמור, בית-הדין לא בחר באפשרות זו בגזר-דינו. המבקש סבור, כי מדובר בסוגיה משפטית עקרונית המצדיקה את קבלת בקשתו לרשות ערעור. לבסוף טוען המבקש, כי ההליכים המשמעתיים שנוהלו נגדו מהוים "רדיפה פוליטית" בשל תיוגו כ"איש ימין קיצוני".
הכרעה