בר"ע על העברת מקום דיון ועל דחיית בקשה לביטול צו עיקול

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת א' מירז), מיום 29/11/15 בת"ע 16886-09-15, לפיה נקבע כי זה לא היה מוסמך לדון בתובענה והורה על העברתה לבית המשפט המחוזי בחיפה, כן הוסיף ודחה במסגרתה את בקשת המבקשת לביטול צו העיקול שניתן ביום 8/9/15 מלפני כב' הרשם הבכיר נ. זיתוני.

המשיבה הגישה כנגד המבקשת  ולפני בית משפט קמא תובענה בהמרצת הפתיחה, בהתאם לסעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וסעיף 7 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 בה ביקשה להצהיר כי דירת מגורים שהותירה המנוחה ג' ז"ל (להלן: "המנוחה"), לרבות נכסים אחרים, עברו בירושה למשיבה כמתחייב על פי צוואת המנוחה מיום 3/6/2012 אחריה ניתן צו קיום מיום 1/12/14. אלא שנכסים אלה טרם נרשמו על שם היורשת – המשיבה,  אף שהיא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בהם.

את זכאותה לסעד ההצהרתי  נימקה, בין היתר, בכך שהינה  הזוכה בתיק הוצל"פ המתנהל גם כנגד המבקשת כאשר גובה החוב עמד בשעתו על סכום מעל למיליון ₪.  על כן, עם הגשת התובענה עתרה למתן צו עיקול ובקשתה נתקבלה ביום 8/9/15 (החלטת הרשם הבכיר נ. זיתוני).

מאוחר יותר, הגישה המבקשת בקשה לביטול צו העיקול ולמחיקת התובענה על הסף, במסגרתה טענה כי בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה,  וכי בשל כך יש להורות על מחיקתה. באשר לעיקולים טענה כי בהעדר סמכות עניינית לא היה מקום לתתם, כי מלכתחילה לא נתקיימו התנאים למתן צו עיקול וכי זה ניתן מבלי להתנותו בהמצאת ערבויות במועד מתן הצו כאשר המצאתם של אלה נתאפשרה עד ליום 8/10/15 בניגוד לתקנות. כמו כן הצו לא נמסר לידיה תוך 3 ימים, ועל כן דינו להתבטל. עוד הוסיפה שם כי חלק מהמסמכים שצורפו לבקשה למתן צו עיקול הגיעו שלא כדין לידי המשיבה.

המבקשת אינה חולקת איפוא על חלקה הראשון של החלטת בית משפט קמא, לפיה בית המשפט המחוזי הוא המוסמך, על פי כללי הסמכות העניינית, לדון בתובענה. לעומת זאת, המבקשת מלינה על חלקה השני של ההחלטה אשר הותירה את צו העיקול על כנו. בהקשר זה היא חוזרת על אותם נימוקים שהעלתה במסגרת הבקשה לביטול עיקולים, ומוסיפה כי משהחליט בית משפט קמא כי אינו מוסמך לדון בתובענה, היה עליו להורות גם על ביטול צו העיקול.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, אני מחליט ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאין היא מצריכה תשובה ומורה על דחייתה.

ראשית, יש לדחות את טענת המבקשת לפיה משקבע בית משפט קמא כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, היה עליו להורות על ביטול צו העיקול. אין ממש בטענה זו הן מן הטעם לפיו בית משפט קמא לא הורה על מחיקת התביעה אלא על העברתה לבית המשפט המוסמך כמתחייב על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והן משום שהעברת התובענה לבית המשפט המוסמך, אין בה כשלעצמה כדי לאיין את כל ההליכים שהתנהלו קודם לרבות החלטות שניתנו. כך מתחייב מהוראת ס"ק (א) לפיו רשאי בית המשפט האחר לדון בעניין מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם או כאילו הובא לפניו מלכתחילה.

על כל אלה אוסיף כי לדעתי משנוכח בית המשפט הקודם כי אינו מוסמך לדון בתובענה, לאחר שניתן בגדריה סעד זמני, ראוי לו שלא להידרש לשאלת ביטולו, ולהותיר זאת בידי הערכאה המוסמכת, כפי שנהגה השופטת קמא במקרה שלנו.

אמנם השופטת קמא קבעה כי לא מצאה עילה להורות על ביטול העיקולים, זאת מבלי לפרש, ועל כך מלינה המבקשת. אלא שבאותה נשימה הוסיפה וקבעה כי העיקולים יעמדו בתוקפם עד החלטה אחרת של בית המשפט המוסמך.

באשר למותר הטענות שבפי המבקשת, הרי שגם דינן של אלה להיבחן על ידי בית המשפט המוסמך. יחד עם זאת אוסיף כי לפני בית משפט קמא לא התקיים דיון במעמד שני הצדדים בגדרי בקשת הביטול, ומשום כך גם לא היה ניתן להכריע במחלוקת העובדתית שנתגלעה ביניהם באשר להמצאת צו העיקול לידי המבקשת כנדרש על פי התקנות. בהקשר זה טענה המשיבה במסגרת תגובה שהגישה לפני בית משפט קמא כי דאגה להמציא את הצו לידי המבקשת עוד ביום  10/9. משום כך גם לא היה ניתן לקבוע כי הצו לא הומצא למבקשת כשם שטענה בבקשתה.