א.ב. נ' מדינת ישראל

 השופטת רונית רוזנפלד

1.לפנינו בקשת המבקשת, אלמנתו של המנוח מר עוזי ברנר ז"ל (להלן: המנוח) למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי; על"ח 35902-11-14). בפסק הדין דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (מס הכנסה) מיום 2.9.14 (להלן גם: הוועדה) לעניין דרגת הנכות הזמנית בשיעור 50% שקבעה למנוח, בהתייחס לתקופה מיום 1.9.07 ועד ליום 30.9.10 (להלן גם: התקופה הרלוונטית). יצוין כי המנוח נפטר בחודש ינואר 2011. בבקשתה טוענת המבקשת, כי היה על הוועדה להתייחס לתיעוד הרפואי שבתיק המנוח, ממנו עולה כי בתקופה הרלוונטית הוא סבל ממחלת מיאלומה נפוצה פעילה.  2.בהחלטת בית הדין מיום 14.11.16 התבקשו הצדדים להודיע על עמדתם בדבר דיון בבקשה על יסוד הטיעונים שהגישו בכתב, כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם להוראת תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. בתגובתה מיום 8.12.16 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה לדיון בבקשה על יסוד הטיעונים בכתב כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות, ובתגובתה מיום 19.12.16 הסכימה לכך המבקשת. לאור עמדת הצדדים ובהתאם לסמכות הנתונה לנו לפי הוראת התקנה כאמור, החלטנו לדון בבקשה למתן רשות הערעור שהגישה המבקשת כבערעור.  הרקע לבקשה3.לפי המסמכים שבתיק, המנוח אובחן בחודש אוגוסט 2006 כחולה במחלת מיאלומה נפוצה (Multiple Myeloma). ביום 28.12.10 הגיש המנוח טופס פניה למוסד לביטוח לאומי ולוועדת מס הכנסה לצורך קביעת נכות. בטופס זה ציין הרופא המטפל של המנוח, ד"ר יזהר ירדן, כי "IgG MM אובחנה ב 2006 sep ונשלטה היטב עם תלידומיד. באוקטובר 2010 התקדמות אלימה עם שלד ...". כמו כן פירט ד"ר ירדן את הטיפול במחלה ואת תקופות הטיפול. המנוח הלך לעולמו ביום 2.1.11. 4.ביום 20.2.11 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון למנוח דרגת נכות זמנית בשיעור 50% מיום 1.9.06 ועד ליום 30.9.10, על פי סעיף ליקוי 1(3)(א) לרשימת סעיפי הליקויים הקבועה בתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). כמו כן קבעה הוועדה למנוח דרגת נכות יציבה בשיעור 100%, החל מיום 1.10.10, על פי סעיף ליקוי 1(3)(ב). וזו לשון סעיף הליקוי:"1(3)למפומה ממאירה MALIGNANT LYMPHOMA (כולל הודג'קין, למפוסרקומה וכו')(א) במצב של רמיסיה (REMISSIO) עם או בלי טיפול, מסוגל לעבודה חלקית – 50%(ב)במצב חריף עם סימנים כלליים (כגון חום, חולשה כללית, אנמיה וכו') – 100%." על החלטה זו, הגישה המבקשת ערר לוועדה רפואית לעררים, אשר דחתה את הערר ביום 28.7.11 והותירה את דרגת נכותו הזמנית של המנוח על כנה.לבקשת המבקשת התקיים דיון נוסף בערר לפני ועדה בהרכב שונה, היא הוועדה מושא הדיון שלפנינו. 5.הוועדה התכנסה ביום 2.9.14, שמעה את נימוקי הערר מפי באת כוח המבקשת וד"ר ריקרדו כהן, כדלקמן:"עו"ד: יש לקבוע למנוח נכות בשיעור 100% לפי ס' 1(3)(ב) במצב חריף עם סימנים כלליים. לא כל התנאים בסעיף צריכים להתקיים. סבל כל הזמן מחולשה כללית, אנמיה וכו' ואז פנה לבדיקות. נפטר ב-4.1.12 [יוער כי ככל הנראה תאריך זה נכתב בטעות בהחלטת הוועדה, ותאריך הפטירה של המנוח הינו 2.1.11, ר.ר.].המחלה התגלתה בספטמבר 2006. מאותו מועד צריך לתת את הנכות.מפי ד"ר כהן: ב-2006 היה לו אנמיה ירידה בתפקוד הכלייתי. מ-2006 אף עם לא היה ברמיסיה. אובחן ב-9/06 והתחיל טיפולים. מאותו רגע היו לו כל הזמן ליטיגילינים חדשים.מציג ניירת על פי סדר כרונולוגי.קיבל את כל הטיפולים שוב דבר לא עזר.הדבר היחידי שהיה ב-2010 היה שיפור בתפקוד הכלייתי. בהתחלה היה סטג' 3B.ב-2010 היה סטג' 1B.לא הייתה רמיסיה לכל אורך הדרך. הטענה היא שמגיע לו מאז ועד פטירתו 100% נכות."  בהתייחס לטענות שבערר קבעה הוועדה כך: "לפי המסמכים שבתיק ושהוצגו לוועדה מיאלומה אובחנה מ-2006 בינואר 2007 הודגמו צמתים של מס' חוליות שלא הודגמו בזמן קריאת האבחנה.לאחר מכן עד 2010 לא הודגמו ממצאים גרמיים חדשים.במקביל האימונוגלובולין הפתולוגי פחת במידה משמעותית עד לעליה חוזרת בשנת 2010. כלומר התובע היה בהפוגה חלקית מגמר הטיפולים הראשוניים ועד לאוקטובר 2010. מתאריך זה חלה החמרה במצבו ולכן מתאריך זה נכותו היא שוב 100% עד לפטירתו. נכותו 100% לפי ס' 1(3)(ב) מ 1.9.06 ועד 31.8.07מ-1.9.07 נכותו 50% לפי סעיף 1(3)(א) עד 30.9.10מ-1.10.10 נכותו לצמיתות 100% לפי סעיף 1(3)(ב)." (ההדגשה שלי ר.ר.). על קביעת הוועדה כי דרגת נכותו של המנוח היא 50% לתקופה מיום 1.9.07 ועד ליום 30.9.10 הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי. פסק הדין של בית הדין האזורי6.בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי הוועדה הפעילה שיקול דעתה הרפואי, וקבעה כי דרגת הנכות שהתאימה למצבו של המנוח בשעתו עמדה על 50%. בקביעתה, התבססה על התיעוד הרפואי שהונח לפניה, ממנו עלה כי בתקופה הרלוונטית הייתה המחלה בהפוגה. אף שאין חולק כי הוועדה לא פירטה את המסמכים הרפואיים שהיו בפניה, ברור כי המסמכים היו לפני המבקשת והרופא המלווה מטעמה, שאף התייחס אליהם, וכך גם הוועדה. על כן קבע בית הדין כי אין להחזיר את הדיון לוועדה. הבקשה למתן רשות ערעור7.בבקשתה טוענת המבקשת כי ממועד אבחונו, מחלתו של המנוח הייתה פעילה ללא הפוגות, ולוועדה הוצגו מסמכים רפואיים רבים המעידים על כך כי בתקופה הרלוונטית אף החמיר מצבו של המנוח. מנגד, בשום מסמך רפואי בתיקו של המנוח לא נרשם כי מחלתו נמצאת בהפוגה. הוועדה לא ציינה את המסמכים הרפואיים שעמדו לפניה, לא התייחסה לעולה מהם, ולא נימקה כראוי את החלטתה לא לקבוע למנוח דרגת נכות בשיעור 100% גם בגין תקופה זו. הנמקתה של הוועדה כי בתקופה זו לא הודגמו ממצאים גרמיים חדשים אינה ברורה: לא ברור מהם אותם ממצאים גרמיים, ומה נפקות קיומם בשים לב ללשון סעיף הליקוי. כמו כן, מן המסמכים הרפואיים עולה כי לא חל שינוי לטובה במצבו של המנוח באותה תקופה. מכאן, שלא חלה הפוגה במצבו. בהקשר זה מוסיפה המבקשת, כי היה על הוועדה לנמק היטב כיצד בדיוק "השתפר" מצבו של המנוח בתקופה שבמחלוקת, בהשוואה לתקופה שמיום 1.9.06 ועד ליום 31.8.07, בה קבעה כי דרגת נכותו היא 100%.המבקשת מציינת עוד כי קביעת הוועדה אינה מתיישבת עם סעיף הליקוי 1(3), וכי הוועדה לא התייחסה לכלל התופעות בגינן יש לקבוע דרגת נכות בשיעור 100% לפי הקבוע בסעיף. המבקשת מדגישה כי סעיף הליקוי קובע דרגת נכות בגין מצב שבו המחלה נמצאת במצב של רמיסיה. זאת, להבדיל ממצב בו קיימת "הפוגה חלקית", מצב שאינו מצוין בסעיף הליקוי. על כן טוענת המבקשת כי היה על בית הדין האזורי להחזיר את הדיון לוועדה על מנת שתדון שוב בתקופה הרלוונטית בשים לב לאמור במסמכים הרפואיים.  8.לאחר עיון בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הוצע לצדדים בהחלטה מיום 12.9.16 כי עניינו של המנוח יוחזר לוועדה על מנת שתשוב ותתייחס לתקופה הרלוונטית שמיום 1.9.07 ועד ליום 30.9.10, תוך התייחסות לתיעוד הרפואי בעניינו. זאת בשים לב לטענת המבקשת כי מחלתו הייתה פעילה ממועד אבחונו ועד לפטירתו. 9.בתגובתה טענה המשיבה כי אין טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי קבע כי טענותיה של המבקשת הן טענות הנמצאות במתחם שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, וציין כי למרות שהתיעוד הרפואי לא נפרש בהחלטת הוועדה, שני הצדדים התייחסו לתיעוד זה, ועל יסודו העריכה הוועדה את מצבו של המנוח בנוגע לתקופה הרלוונטית. כמו כן, אין בעצם העובדה שהוועדה לא קיבלה את חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשת כדי להוות עילה להחזרת הדיון לוועדה.המשיבה טוענת עוד, כי התיעוד הרפואי שבתיק מזמן אמת, אינו מתיישב עם טענת המבקשת כי מחלתו של המנוח הייתה ללא הפוגות. לראיה מפנה המשיבה לחוות דעתו של ד"ר הרדן מיום 5.10.10 לפיה מחלתו של המנוח, שאובחנה בספטמבר 2006, נשלטה היטב עם תלדומיד עד אוקטובר 2010. דהיינו, בתקופה הרלוונטית הייתה מחלתו של המנוח בהפוגה תוך תגובה טובה לטיפול התרופתי שקיבל. מכאן, שקביעת הוועדה מתיישבת עם התיעוד שבתיק. אשר לטענות המבקשת בנוגע לפרשנות סעיף ליקוי 1(3) טוענת המשיבה, כי סעיף ליקוי 1(3)(א) אינו עוסק רק במצב של הפוגה מלאה כטענת המבקשת. מלשון הסעיף עולה בבירור כי הוא עוסק במסוגלות חלקית לעבודה, ומכאן, אין מדובר במצב של ריפוי מלא. אף מפרשנותו המילולית של המונח הלטיני "רמיסיה" עולה כי משמעותו היא "נסיגה, הפוגה, הרגעה", כלומר, הפחתה בתסמינים של המחלה. מכאן, שהחלטת הוועדה להחיל את סעיף ליקוי 1(3)(א) במקרים של "הפוגה חלקית" אינה מהווה יישום שגוי של אמות המידה שבסעיף. מכל מקום, בתקופה הרלוונטית לא התקיימו במנוח אמות המידה המפורטות בסעיף ליקוי 1(3)(ב), המחייב מצב חריף עם סימנים כלליים. לאור כלל האמור טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות.   דיון והכרעה10.לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה שהוגשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה מושא הבקשה ובכלל המסמכים שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.  11.כפי שצוין בתמצית בהחלטת בית הדין מיום 12.9.16, מהחלטת הוועדה עולים מספר קשיים. אכן המבקשת הפנתה את הוועדה לתיעוד רפואי רב. אף על פי כן, לא נמצאה בפרוטוקול הוועדה התייחסות עניינית ומנומקת לתיעוד שאליו הופנתה, ממנו עולה, לטענת המבקשת, כי מחלתו של המנוח הייתה פעילה ממועד אבחונו ועד לפטירתו. בתיעוד זה נכללים מסמכים רבים מזמן אמת, המעידים על התקדמות שלבי מחלתו של המנוח בתקופה שבמחלוקת. כך למשל נמצאו בתיק מסמכים המעידים על תגובותיו לטיפול התרופתי שגרם לו לנוירופתיה קשה; על ממצאים נוספים שנמצאו באיברים שונים בגופו, כגון אגן הירכיים, הכליות והגולגולת; על ניתוח כריתת חלק מכלייתו בשל גוש גרורתי ככל הנראה, ועל הסרת גידולים מעורו; על בדיקות דימות שבוצעו והמעידות אף הן על ממצאים שונים שנמצאו בגופו.כמו כן, לא התייחסה הוועדה לחוות דעתו של ד"ר שטרנברג, שניתנה לאחר פטירת המנוח והמסכמת את מצבו הרפואי משנת 2006 ועד לפטירתו. מחוות דעת זו עולה כי "תפקודו הלך ופחת בהדרגה, בעקבות ניתוח הכליה שעבר בשנת 2007, היה נזקק לעזרה קבועה, ומשנת 2009 הפך לסעודי". 12.נכון הוא, שלפני הוועדה עמדו גם מסמכים מאת ד"ר הרדן, לפיהם מחלתו של המנוח נשלטה עם תלידומיד ממועד האבחון ועד ההתפרצות האלימה של המחלה. בקשר לכך יש לציין כי חרף זאת, הוועדה מצאה לנכון לקבוע כי למנוח דרגת נכות בשיעור 100% ממועד אבחון המחלה ועד ליום 31.8.07. כמו כן, לא למותר לציין כי מתיעוד ד"ר הרדן במהלך התקופה הרלוונטית, עולים נתונים נוספים הדורשים התייחסות. כך למשל, ממסמך ד"ר הרדן מיום 20.11.08, צוין כי המנוח סובל מ"MM מטופל עם תלידומיד וסטרואידים, נוירופתיה ושליטה חלקית במחלה"; מסמך מיום 5.10.10 העומד על תגובותיו של המנוח לטיפול מאז אבחון המחלה ועם זאת מציין כי "בחודשיים האחרונים עלייה הדרגתית בגלובולין ... במקביל החמרה קשה בנוירופתיה שמתלידומיד". 13.מכלל האמור עולה, כי על הוועדה להתייחס לכלל הנתונים כפי שעולים מן המסמכים הרפואיים ולשקללם יחד, לנמק ולהבהיר את החלטתה באופן שגם מי שאין מקצועו בתחום הרפואה יוכל לרדת לסוף דעתה. יובהר, כי אין זה מתפקידו של בית הדין לשער מדוע הוועדה התייחסה במישרין לנתונים רפואיים מסוימים, בעוד שנתונים אחרים, שעל פניו, נראים בעלי משמעות למי שאין מקצועו בתחום הרפואה, לא מקבלים כל ביטוי בהחלטתה.  14.לכך יש להוסיף קשיים נוספים. מהנמקת הוועדה עולה כי היא קבעה למנוח דרגת נכות בשיעור 50% מאחר שמצבו בתקופה שבמחלוקת הוא ללא שינוי וב"הפוגה חלקית". מקביעה זו עולה אי בהירות כיצד מפורש המונח "רמיסיה": כהפוגה שהיא הפסקה זמנית של התקדמות המחלה וייצובו של המטופל, או, להבדיל, כנסיגת המחלה ושיפור במצבו היחסי של המטופל והפחתה של תסמיני המחלה לקראת ריפוי. כך או כך, על פניו, אין זה ברור מהו מצב של "הפוגה חלקית". נוסף על אי בהירות זו, בהחלטת הוועדה לא נמצאה התייחסות לתנאים הקבועים בסעיף הליקוי 1(3)(א), לרבות לשאלת כושר עבודתו של המנוח בתקופה שבמחלוקת. יש עוד לציין, כי סעיף ליקוי 1(3)(ב) עוסק במצב חריף של המחלה עם סימנים כלליים, ומונה דוגמאות לסימנים אלה, כאשר יתכנו סימנים נוספים שאינם נכללים בסעיף המעידים על חריפות המצב הרפואי של המבוטח. יובהר, כי ככל שהוועדה סוברת כי מצבו של המנוח בתקופה שבמחלוקת אינו בא לידי ביטוי הולם באחד מתתי סעיף ליקוי 1(3) באפשרותה לקבוע למנוח סעיף ליקוי מותאם ולנמק החלטתה. 15.נוכח השאלות המתעוררות כפי שנפרשו לעיל, ובשים לב לכך שבהרכב הוועדה לא נכלל מומחה מתחום האונקולוגיה, הוועדה תשקול אם יש מקום להיוועץ במומחה מתחום זה.  16.אשר על כן, עניינו של המנוח יוחזר לוועדה, על מנת שתשוב ותתייחס לתקופה שמיום 1.9.07 ועד ליום 30.9.10. בעשותה כן, תתייחס הוועדה לעולה מן התיעוד הרפואי בתיקו של המנוח, תוך הפנייה למסמכים ספציפיים, וזאת בשים לב לטענתה של המבקשת כי מחלתו הייתה פעילה ממועד אבחונו ועד לפטירתו. לאחר זאת, תתבקש הוועדה לקבוע את דרגת הנכות של המנוח בגין מחלתו, בהתאם לסעיפי הליקוי אשר בתקנות. הוועדה תנמק החלטתה כך שגם מי שאין מקצועו בתחום הרפואה יוכל לרדת לסוף דעתה.  17.סוף דברהערעור מתקבל כאמור בסעיף 16 לעיל.נוכח תוצאת הדברים תישא המשיבה בהוצאות המבקשת בסך 3,500 ש"ח.  ניתן היום, ח' באייר, תשע"ז (4 במאי, 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.