בהחלטה מיום 27.8.2014 נאמר כך:
הסעד הראשון שהתבקש בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום היה סעד הצהרתי שלפיו "התובעת 1 [המבקשת 1 בהליך זה] באמצעות מנהלה התובע 2 [המבקש 2 בהליך זה] הם הבעלים של בית הספר". סעד נוסף שהתבקש היה להורות לנתבעת 2 [המשיבה 2 בהליך זה] "לפעול בהתאם לנוהג הקיים בבתי הספר אשר בפיקוחה, בו הפעולות בשטח וניהולו בפועל של בית הספר יהיה מצוי בידי העמותה המנהלת את בית הספר בפועל". בהחלטת בית משפט השלום מיום 5.7.2014 נקבע כי "בשים לב לעמדות הצדדים ולנוכח העובדה שעניינה של התביעה מתייחס גם לסכסוך עבודה שבין הצדדים יועבר התיק לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים שלו סמכות לדון בעניין".
על פני הדברים, נוכח העובדה שההליך כולו הועבר לבית הדין האזורי לעבודה, ולא שאלת העסקתו של המבקש 2 כמנהל בית הספר בלבד, ונוכח העובדה שהסעד הזמני שהתבקש בבקשה השנייה לסעד זמני אכן נובע מהסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה בהליך, ותכליתו היא, על פי הנטען, לשמר את המצב הקיים כך שלא יחול שינוי בבעלות על בית הספר כל עוד ההליך תלוי ועומד, היה על בית הדין האזורי לדון גם בבקשה השנייה לסעד זמני. זאת, נוכח הוראת סעיף 79(ב)לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, הקובעת כי "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד", ולמרות שהשאלה איזו עמותה תפעיל את בית הספר אכן אינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.
על פני הדברים, על פי האמור בהחלטת בית הדין האזורי מיום 21.7.2014, משרד החינוך היה מעורב בפרשה מושא הליך זה, שכן לפי האמור בהחלטה, התקיים שימוע למבקש 2 לפני מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך. כמו כן, לטענת המשיבים, גם כעולה מההחלטה מיום 21.7.2014, הרשת נדרשה להשעות את המבקש 2 מעבודתו נוכח ביקורת שערך משרד החינוך בבית הספר. לאור האמור, מן הראוי לצרף כמשיבה נוספת להליך את מדינת ישראל – משרד החינוך. כמו כן, על פני הדברים, יש לצרף להליך גם את עמותת "אוצר החיים- ארגון בני תורה יוצאי גרוזיה", בתור מי שעל פי הנטען בבקשה לסעד זמני להחלטת בית הדין האזורי בבקשה לסעד זמני עשויות להיות השלכות עליה.