משה עוזרי בניה ויזמות בע"מ נ' צאלח

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב מיום 4.7.2017 (סגן הנשיא (כתוארו אז) שמואל טננבוים ונציג הציבור מר עמי ישראל; ד"מ 36050-10-15).

תמצית רקע הדברים

2.בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבררה תביעתו של המשיב נגד המבקשת לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על שאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין המשיב למבקשת. זאת, נוכח טענתה של המבקשת, כי המשיב הועסק באתריה באמצעות קבלן משנה, אשר היה מעסיקו של המשיב.

בפסק דינו, קיבל בית הדין האזורי את טענתו של המשיב אודות קיומם של יחסי עובד-מעסיק בינו לבין המבקשת וחייב את המבקשת בתשלום פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה והפרשות לגמל, בסך כולל של 14,080 ש"ח. התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת נדחתה (להלן: פסק הדין).

3.המבקשת הגישה 'ערעור' על פסק הדין ביום 13.9.2017. בהחלטה מיום 15.10.2017 הובהר למבקשת, כי הערעור על פסק הדין טעון רשות בית הדין הארצי והוגש בחלוף המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק הדין. נוכח האמור בהחלטה, הוגשה הבקשה שלפני להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור.

הכרעה

4.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובכלל החומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

תביעתו של המשיב התבררה לפני בית הדין האזורי במסגרת הליך של דיון מהיר. בהתאם להוראות הדין, דרך ההשגה על פסק דין של בית דין אזורי בהליך של דיון מהיר, היא באמצעות הגשת בקשה לרשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין למבקש.

פסק הדין ניתן כאמור ביום 4.7.2017 והומצא לב"כ המבקשת באמצעות 'הודעה באתר' עם קישור לתיבת הדואר האלקטרוני שמסר לבית המשפט לצורך המצאת כתבי בי-דין. מדובר בהמצאה כדין על פי הוראת תקנה 497ג'(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בבית הדין לעבודה מתוקף תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. יצויין, כי במועד ביצוע ההמצאה, הייתה מעודכנת במערכת נט המשפט תיבת דואר אלקטרוני פעילה של ב"כ המבקשת, אשר סומנה כתיבה שנמסרה לצורך המצאת כתבי בי-דין . כך, שהמועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור חל ביום 19.7.2017. הבקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 13.9.2017, קרי, באיחור של קרוב לחודשיים ימים.

5.תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:

"... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית-המשפט או טעות של עורך-הדין. לעומת זאת אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות שניתן להיערך להן מבעוד מועד (קשיי הבנה או עומס עבודה). אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שיגרתיים אמורים לגלותה". [ההדגשה הוספה]