בר"ע 2853-06-15

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 9.5.15 (הרשמת דניה דרורי; ד"מ 35132-06-14). בפסק הדין, קיבל בית הדין את תביעת המשיב לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה על פי צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה מיום 27.9.04 (להלן: צו ההרחבה). כמו כן פסק בית הדין האזורי למשיב הוצאות ושכר טרחה. בבקשתה טוענת המבקשת כי היה על בית הדין האזורי לקזז את סכום פיצויי הפיטורים ששולם למשיב מן הסכום שנפסק.

2.המבקשת היא חברה העוסקת בביצוע עבודות בתחום החשמל (להלן: החברה). המשיב, מר ולדימיר שישקין, הועסק בחברה מחודש ינואר 2008 ועד לחודש ספטמבר 2012. בחודש זה הסתיימה העסקתו של המשיב. למשיב הופקו תלושי שכר בעבור החודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2012 בגין דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצויי פיטורין. ביום 18.6.14 הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין האזורי, בה ביקש לחייב את החברה ואת המשיב הפורמאלי מר ניימן, מנהל החברה ובעל המניות בה (להלן: מר ניימן) בפיצוי בגין אי הפרשות המעסיק לקרן פנסיה. תביעתו של המשיב נסמכה על הוראות צו ההרחבה.

3.בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי במהלך הדיון שהתקיים לפניו הסכימו הצדדים כי צו ההרחבה חל על העסקת המשיב בחברה. כמו כן, נוכח עדותו של מר ניימן, קבע בית הדין כי אין מחלוקת שלא הופרשו הפרשות פנסיוניות בתקופת ההעסקה. בית הדין עמד על הוראות צו ההרחבה הקובעות בפרק ו' סעיף ב(1) כדלקמן:

"המעסיק יבטח את עובדיו בקרן פנסיה מקיפה. המעסיק ישלם לקרן פנסיה מקיפה 12% מהשכר המבוטח והעובד 5.5% מהשכר המבוטח. שיעור ההפרשה של המעסיק והעובד יתעדכנו בשיעורים ובמועדים על-פי דין. השכר המבוטח יהיה השכר המשולב כהגדרתו בהסכם זה ובנוסף שכר עידוד (פרמיות מדודות עד 30% מהשכר).

הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני יבואו במקום פיצויי פיטורים על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ..., והאישור הכללי שהוצא מכוחו, קרי 72% (שבעים ושניים אחוז) מפיצויי הפיטורים המגיעים בגין התקופה בה בוצעו ההפרשות לקרן הפנסיה."

בית הדין ציין כי "שכר משולב" מוגדר בפרק א' בצו ההרחבה כ"השכר בצירוף התוספות הקבועות המשתלמות לעובד, כדלקמן: תוספת יוקר, תוספת וותק, תוספת מחלקתית ו/או מקצועית ו/או מפעלית קבועה, שתצטרפנה לשכר המשולב".

4.בית הדין דחה את טענות החברה לפיהן הצו אינו קובע מהו שיעור ההפרשות שיש להפריש במובחן מההפרשות לקרן פיצויים. בית הדין קבע כי הוראות הצו מציינות במפורש שמדובר בהפרשה לקרן פנסיה מקיפה, או לחלופין לביטוח מנהלים. מכאן יש להסיק כי חובת ההפרשה של המעסיק לטובת החיסכון הפנסיוני עומדת על 6%, נוסף על הפרשות מעסיק בשיעור 6% לקרן הפיצויים חלף 72% מפיצויי הפיטורים המגיעים בגין התקופה בה בוצעו ההפרשות.

כמו כן דחה בית הדין את טענת החברה כי יש לראות סכומים ששולמו למשיב כפיצויי פיטורים בסיום העסקתו, כתשלום על חשבון הפרשות לגמל. בית הדין ציין כי אמנם, בצו נקבע כי הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני יבואו במקום פיצויי פיטורים או חלקם בגין התקופה בה בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה. אלא, שבנסיבות המקרה כאן כלל לא ביצעה החברה הפרשות לביטוח פנסיוני או לקרן פיצויים. מכאן, קבע בית הדין, שבהתאם להוראות הצו היה על החברה לבצע הפרשות לפנסיה בשיעור 6% מהשכר המשולב כהגדרתו בצו.

5.לאחר מכן עמד בית הדין על התחשיב שצירף המשיב לכתב תביעתו בנוגע לסכומי ההפרשות. בית הדין קבע כי המשיב ביסס את תחשיביו המדויקים על נתונים מהימנים וסבירים. בנוגע לחודשים אוגוסט 2010 ומרץ 2012, בהם לא היה בידי המשיב תלוש שכר, קבע בית הדין כי החישוב בוצע לפי 186 שעות עבודה, כאשר במרבית החודשים עבד המשיב משרה מלאה ולמעלה מכך. בית הדין ציין עוד כי תחשיב המשיב אף חושב בחסר, משום שלא נכלל בו רכיב הפרמיה ששולם לו בחלק מחודשי העבודה ואשר יש לכללו במסגרת השכר המשולב כהגדתו בצו. מאידך, החברה ומר ניימן לא הציגו תחשיב נגדי, לא הציגו את תלושי השכר לחודשיים שחסרו בידי המשיב, ואף לא הצביעו על טעויות או סתירות בתחשיבי המשיב. לפיכך קבע בית הדין כי יש לקבל את תחשיב המשיב, וכי הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה החל מחודש עבודתו הראשון ולכל תקופת העבודה, בסך 14,780 ש"ח, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.10 (ממחצית התקופה), ועד לתשלום המלא בפועל.

6.בהמשך לכך דן בית הדין האזורי בטענת הקיזוז שהעלו החברה ומר ניימן, שלפיה המשיב קיבל תשלום בעבור פיצויי פיטורים, על אף שלא קמה לו זכאות לתשלום כאמור על פי דין, וכי משום כך, יש לקזז תשלום זה מהסכום שייפסק לו בגין הפרשות פנסיוניות. בית הדין קבע כי בכתב ההגנה לא הועלתה טענת קיזוז, ולא צוין מהו הסכום שיש לקזז, ודי בכך כדי להביא לדחיית הטענה. לגופו של עניין ציין בית הדין, כי המשיב טען כי נמסר לו מכתב פיטורים והוא אכן קיבל חלק מסכום פיצויי פיטורים. החברה ומר ניימן לא עמדו בנטל להראות כי פיצויי הפיטורים שולמו לפנים משורת הדין, ולא סתרו את האמור במכתב הפיטורים, או ברישום בתלוש השכר לחודש פברואר 2013, שם צוין כי בוצע תשלום בגין פיצויי פיטורים. לפיכך דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז.

כמו כן דחה בית הדין האזורי את טענת המשיב לפיה יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את מר ניימן בחובותיה כלפיו, וקבע כי אין הצדקה לכך בנסיבות העניין.