בר"ע 22414-06-16

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת יפית זלמנוביץ'-גיסין; סע"ש 54389-11-15) מיום 17.5.16.

2.המשיב הגיש לבית הדין האזורי תביעה כנגד המבקשת 1, חברה בה עבד, וכנגד המבקשים 2-4 שהם בעלי המניות של החברה. במסגרת ההליכים המקדמיים הגיש המשיב בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים; המבקשים הודיעו כי אין מניעה בהעברת חלק מהמסמכים המבוקשים, אך התנגדו למסירת חלקם האחר. בית הדין האזורי, בהחלטה מנומקת, התייחס לאותם מסמכים אותם סירבו המבקשים למסור וחייבם למסור חלק מהם. עוד התייחס בית הדין בהחלטתו לבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שהגישו המבקשים, ודחה אותה. בסיום החלטתו קבע בית הדין כי "בנסיבות העניין אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות בקשה זו בסך של 3,000 ₪...".

3.המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור בהתייחס לחלק מההחלטה דלעיל. בבקשה טוענים המבקשים כי טעה בית הדין האזורי כאשר חייב את המבקשים 2-4 בהוצאות, שעה שטרם דן בשאלת היריבות וטרם החליט על ביצוע הרמת מסך המצדיקה את חיובם האישי של בעלי המניות. עוד נטען כי טעה בית הדין כאשר חייב את המבקשים בהוצאות גבוהות בגין "הגשת בקשה פשוטה... שעה שמחד גיסא, המערערים לא התנגדו לעיון המשיב במרבית המסמכים, ומאידך גיסא, קיבל כב' בית הדין קמא את התנגדותם של המערערים באשר לשני סוגי מסמכים...".

4.בהחלטתי מיום 17.7.16 צוינו הדברים הבאים:

"בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות – למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, וכאשר שאלת החיוב בהוצאות בנסיבות אלו אינה נופלת בגדר העילות המצדיקות מתן רשות ערעור כמפורט בסעיף 26(א) סיפא לחוק בית הדין לעבודה – מוצע למבקשים למחוק את בקשת רשות הערעור, ללא צו להוצאות, ותוך שמירת זכותם לערער על חיובם בהוצאות במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי ככל שיידרש".

בהודעה מיום 22.8.16 הודיעו המבקשים כי הם עומדים על בקשת רשות הערעור. המבקשים הדגישו בהודעתם כי טענתם המהותית נוגעת לחיובם של המבקשים 2-4 בהוצאות הגם שטרם הוכרעה שאלת היריבות בינם לבין המשיב. עוד חזרו וטענו לעצם החיוב בהוצאות ולגובה ההוצאות.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בית הדין האזורי ובחנתי את טענות המבקשים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיב, מקום שלא הובאה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה בדבר פסיקת הוצאות הניתנת תוך כדי ניהול ההליך.

כפי שפורט לעיל, בית הדין האזורי דחה חלק מבקשת המשיב לגילוי מסמכים ספציפיים וקיבל את חלקה האחר על אף התנגדות המבקשים; בנוסף דחה במסגרת החלטתו את בקשת המבקשים לגילוי מסמכים ספציפיים מהמשיב. לאחר שקלול נתונים אלה ובהתאם לשיקול דעתו, החליט בית הדין לחייב את המבקשים בהוצאות, כאשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות ולא שוכנעתי כי מקרה זה מצדיק חריגה מכך (הן בהתייחס לעצם החיוב והן בהתייחס לשיעורו).

אשר לטענת המבקשים 2-4 בנוגע להעדר אפשרות לפסוק נגדם הוצאות כל עוד לא הוכרעה שאלת היריבות אציין, כי בקשתם של המבקשים 2-4 לסילוק התביעה נגדם על הסף נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 17.6.16, ונקבע כי שאלת היריבות תוכרע במסגרת ההליך העיקרי ולאחר שמיעת ראיות. החלטה זו נותרה על כנה גם לאחר בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית דין זה (בר"ע 66037-06-16, במסגרתה בוטלו בהסכמה ההוצאות שהוטלו על המבקשים בגין אותה בקשה אך אושרה הקביעה לפיה שאלת היריבות תוכרע רק במסגרת פסק הדין). משכך, לא ברורה טענת המבקשים 2-4 בדבר חסינות כביכול מחיובם בהוצאות במהלך ההליך כולו עד למתן פסק דין, רק בשל שטרם הוכרעה שאלת היריבות.

6.סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. כיוון שלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.