בר"ע 15992-11-16

השופט רועי פוליאק

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע מיום 3.11.2016 (סגן הנשיאה אילן סופר ונציגי הציבור גב' פסה מרקוביץ ומר אלברט שטרית; סע"ש 25327-10-16; להלן – ההחלטה), שבגדרה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן – המשיבה) למתן סעד זמני דחוף (להלן – הבקשה לסעד זמני), המורה על השבתה לעבודתה במבקשת לאלתר במלוא היקף משרתה כפי שהיה עובר ליום 31.8.2016. בכך, למעשה, הורה בית הדין למבקשת לקיים לאלתר את החלטתה מיום 9.10.2016 של הממונה לפי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – הממונה), אשר דחתה את בקשת המבקשת להתיר את צמצום היקף משרתה של המשיבה (להלן – החלטת הממונה). עוד ניתנו במסגרת החלטת בית הדין האזורי הוראות באשר לאופן המשך הדיון בתביעה העיקרית שהגישה המשיבה נגד המבקשת (להלן – התביעה העיקרית) ולאיחודו עם הדיון בערעור שהגישה המבקשת נגד החלטת הממונה (על"ח 43283-10-16; להלן – ערעור המבקשת).

2. בהחלטתי מיום 10.11.2016 נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע חלקי של ההחלטה וממילא נדחתה בקשת רשות הערעור בכל הקשור לאיחוד הדיון בתביעה העיקרית עם הדיון בערעור המבקשת, לוחות הזמנים שנקצבו להגשת כתבי הטענות והתצהירים בהליך המאוחד (כנגזרת ממועד הדיון שנקבע ליום 27.11.2016) וחיוב המבקשת בהוצאות משפט. עוד קבעתי כי תשובות הצדדים לבקשת רשות הערעור תצטמצמנה "אך ורק לטענות הנוגעות להשבת המשיבה 1 להיקף עבודתה במלואו לאלתר". בהתאם, אף ההחלטה להלן תתייחס אך ורק לעניין השבת המשיבה 1 לעבודתה במלוא ההיקף כפי שהיה ביום 31.8.16.

3. המסכת העובדתית הרלוונטית לענייננו פורטה בהרחבה בהחלטתי מיום 13.10.2016 בבר"ע 36369-09-16 (להלן בהתאמה – ההליך הקודם ו -ההחלטה בהליך הקודם), אשר ניתנה טרם שהונחה בפני החלטת הממונה, ובהחלטתי מיום 10.11.2016 הנזכרת לעיל (להלן – ההחלטה בבקשת העיכוב). נוכח סד הזמנים הדוחק, בהינתן המועדים הקבועים להגשת תצהירי הצדדים ולשמיעת הראיות בהליך המאוחד, לא אחזור במסגרת החלטתי זו על המסכת העובדתית אלא אסתפק בהפניה להחלטות האמורות.

4. בבקשת רשות הערעור מביעה המבקשת טרוניה על מתכונת הדיון בבקשה לסעד זמני, אשר מנעה מהמבקשת, לטענתה, להציג את מכלול טיעוניה וגרמה לכך כי ההחלטה התבססה על הנחות יסוד וממצאים שגויים. המבקשת מוסיפה וטוענת להסתרת עובדות ולחוסר ניקיון כפיים מצד המשיבה וכן לזהות בין הסעד שהתבקש בבקשה לסעד זמני ובין הסעד המבוקש בתביעה העיקרית. כל אלה צריכים היו להביא, כך המבקשת, לדחיית הבקשה לסעד זמני. עם זאת, המבקשת ממקדת את עיקר טענותיה בתקיפת החלטת הממונה ובסיכוייו הגבוהים של ערעור המבקשת להתקבל, ומפרטת (גם ב"כתב התשובה" שהגישה ביום 8.11.16) את השינויים הרבים שנאלצה לערוך במערכת השעות הבית ספרית על מנת ליישם את ההחלטה.

5. המשיבה מתנגדת, מטבע הדברים, למתן רשות ערעור, הן מאחר שסיכויי ערעור המבקשת להתקבל הם נמוכים ביותר והן משהחלטת הממונה נכונה לגופה. המשיבה מוסיפה ומדגישה, בין יתר טענותיה, כי הצו הזמני שניתן בהחלטה כבר יושם בפועל וכי די בכך שהמבקשת כלל לא הגישה בקשה לעכב את ביצוע החלטת הממונה, כדי לחייבה למלא אחר ההחלטה.

6. המשיבה 2, המדינה, עומדת בתשובתה לבקשת רשות הערעור על חובת המבקשת לקיים לאלתר את החלטת הממונה ולהשיב את המשיבה לעבודתה במלוא ההיקף באופן מידי. עוד טוענת המשיבה 2,כי החלטת הממונה בדין יסודה ואין כל עילה המצדיקה התערבות בה. המשיב 3, ארגון המורים, בחר שלא להגיש תשובתו לבקשת רשות הערעור אף שנדרש לעשות כן. הן המבקשת והן המשיבה גורסות כי הוא תומך בעמדתן. אף המשיבה 4 לא הגישה כל התייחסות מטעמה, חרף האמור בהחלטות בית הדין מהימים 8.11.2016 ו-10.11.2016.

7. בתגובתה לתשובות המשיבות 1 ו-2 לבקשת רשות הערעור עומדת המבקשת על כך, כי "אין טענת המדרשה בהעדר סמכות של הממונה אלא בפגמים מהותיים המצדיקים את ביטול החלטת הממונה", כגון "התערבות בשיקול הדעת הפדגוגי", ועל ה"פתרון בדמות מערכת מאולצת", שאינו משרת נאמנה, כך לגישת המבקשת, את התלמידים ואת בית הספר, בעקבות הסעד הזמני שניתן ופעולותיה ליישומו.

8. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובכלל החומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, אף מבלי שאתן דעתי על הטענות שהועלו בכל הקשור להחלטת הממונה ולהיקף ההתערבות בה בנסיבות המיוחדות של העניין (מועדי מתן ההודעה על ההיריון והצגת האישור הרפואי אודותיו, בין היתר ביחס להיערכות המבקשת כמוסד חינוכי לשנת הלימודים; הפגיעה במורים אחרים במבקשת, אשר עשויים לעמוד בפני שוקת שבורה במהלך שנת הלימודים, כתוצאה מיישום החלטת הממונה; התערבות נטענת של הממונה בשיקולים פדגוגיים; עניינם של התלמידים; הקביעה בהחלטת הממונה לפיה צמצום המשרה יותר רק כאשר "הנו פתרון בלתו אין" וכיוצא באלה טענות, בנסיבות שבהן ברור כי אין קשר בין צמצום המשרה של המשיבה לבין הריונה מצד אחד ולנוכח ההלכות בדבר היקף התערבותו של בית הדין בהחלטות הממונה מהצד האחר).

   החלטתי נסמכת, לפיכך, על ההלכה לפיה ההחלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לא תתערב בהחלטתה אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (בר"ע (ארצי) 23207-02-14 מקסים פיאטיגורסקי – כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (12.2.2014)), שלא נתקיימו בנסיבות העניין, ועל שיקולי מאזן הנוחות המביאים למסקנה שבמצב הדברים הנתון כפי שהוא בשעה זו יש להותיר את ההחלטה על כנה.