בר"ע 1093-11-15

הנשיא יגאל פליטמן

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת שרון אלקיים ונציג הציבור מר יוסף לוין; ע"ר 7734-09-15), אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת רשמת בית הדין האזורי (הרשמת עדי ריכטמן; סע"ש 8331-07-15), שבה נדחתה בקשת המבקשת לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה בתביעה.

2. עובדות הרקע תוארו בפסק הדין האזורי, כדלקמן:

   ביום 5.7.2015 הגיש המשיב, מבקש מקלט אזרח סודן, תביעה נגד המבקשת על סך 97,668 ₪, בגין זכויות המגיעות לו, לטענתו, בגין תקופת העסקתו אצלה וסיומה. ביום 26.7.2015 הגישה המבקשת בקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם תידחה התביעה נגדה, בשיעור של 30,000 ₪. במסגרת הבקשה נטען כי קיימים ליקויים בכתב התביעה, שהוא מנופח וטורדני, המביאים למסקנה כי סיכויי התביעה קלושים ומזעריים, וכי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט. בעיקר נטען כי בכתב התביעה לא מצוין מענו של המשיב, וכי על פי ההלכה הפסוקה, די בכך שהמשיב מתגורר במקום בלתי ידוע, ייתכן אף מחוץ לתחום השיפוט, וכי אין בידו להצביע על נכסים בישראל, כדי לחייבו בהפקדת ערובה. המשיב הגיב לבקשה, כי תקנות בית הדין לעבודה, בין היתר לעניין דרישת הפקדת ערובה, אינן דווקניות כאשר מדובר בעובדים זרים, וכי נוכח מעמדו המשפטי כפרט חלש אין הצדקה לחייבו בהפקדת ערובה.

3. בהחלטתה מיום 23.8.2015 קבעה הרשמת כך:

   "לאחר עיון בבקשה ובתגובה לא מצאתי לחייב את התובע בהפקדת ערובה. בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היות התובע עובד זר, אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בשלב זה לא שוכנעתי כי התביעה מופרכת על פניה.

   זכות הגישה לביה"מ הינה זכות יסוד, אין לנעול שערי ביה"ד בפני העובד דל האמצעים, לממש זכויותיו הקוגנטיות".

4. המבקשת ערערה על החלטת הרשמת לבית הדין האזורי, וטענה כי בניגוד לאמור בהחלטה, לא טענה כי די בהיותו של המשיב עובד זר כדי לחייבו בערובה. לטענתה, הראתה בבקשתה כי תביעתו של המשיב מופרכת על פניה, כפי שאף עולה מנוסח התביעה, וכן כי המקרה הספציפי נכלל במסגרת המקרים היוצאים מן הכלל בהם גובר האינטרס להגנת זכויותיו של המעסיק. המבקשת הצביעה על האמור בתגובת המשיב לבקשה, כי הוא מצוי בקשיים כלכליים, כהוכחה לאי יכולתו לשלם הוצאותיה היה ויפסקו לטובתה.

5. המשיב טען בתשובה לערעור כי סיכויי התביעה טובים, והצביע על ארבעה עובדים נוספים שעבדו אצל המבקשת והגישו תביעות כנגדה, ואשר יוכלו לשמש עדים מטעמו בנקודות המחלוקת, לרבות תקופת ההעסקה ואי מתן תלושי שכר. עוד טען כי המבקשת לא הוכיחה שייגרם לה נזק עקב ההתדיינות, או כי המשיב נמנע מלשלם הוצאות משפט או לפרוע חיוב כלשהו שהושת עליו בעבר.

6. במסגרת הדיון בערעור שהתקיים ביום 12.10.2015 הוסיפה המבקשת וטענה, כי ניכר שהרשמת לא עיינה בכתב ההגנה והאסמכתאות שצורפו אליו, המגלה כי התביעה חסרת בסיס, וכי למעשה המשיב הוא שחייב לה כסף. כמו כן טענה, כי במקרים אחרים של תביעות מסוג זה, כאשר נפסקו הוצאות לטובת המעסיק בהליכים מופרכים או לאחר שהתובע זנח תביעתו, לא הצליח המעסיק לגבות סכומים אלו, ואף המבקשת ספגה בעבר הוצאות בגין ניהול הליכים דומים. המבקשת הבהירה כי היא עומדת על הערעור, אף אם ימציא המשיב את כתובתו. בתגובה לדברים עמד המשיב על פסיקת הוצאות ריאליות בגין ניהול הליך הערעור, וכן מסר לפרוטוקול את כתובתו.

7. בית הדין האזורי סקר בפסק דינו בקצרה את ההלכה המנחה בבית הדין לעבודה בסוגית הפקדת ערובה, ולפיה נקודת המוצא היא כי זכות הגישה לערכאות היא מזכויות היסוד הראשוניות העומדות לפרט בחברה דמוקרטית, בפרט כאשר מדובר בעובדים זרים. עם זאת נקבע, כי לא מדובר בזכות מוחלטת, אלא כזו שיש לאזנה מול אינטרסים ראויים אחרים. עוד נקבע, כי ככלל, אין להטיל על תובע הפקדת ערובה רק בשל היותו עובד זר, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. חיוב בערובה יוטל כאשר הושתו על העובד בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים שאותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או כאשר הוכח כי התובענה מופרכת על פניה. כמו כן, נקבע כי על בית הדין לברר האם העובד נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג, שאם כן, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנהוגים כלפי תובע אזרח ישראל.