פסק דין
פתח דבר
בפניי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים, בתשלום הסך של 32,200 ₪.
לטענת התובע, ביום 21.04.13 ערך הסכם עם הנתבע 2, לפיו התחייב האחרון לאפשר לתובע שימוש בתחנת מוניות במסוף נהר הירדן, שלנתבע זיכיון שכירות להשכרתו, המאפשר שכירות על ידי בעלי מוניות למסוף לצורך איסוף נוסעים (להלן: "השכירות").
הוסיף התובע וטען כי, בגין השכירות הנ"ל, שילם לנתבע הסך של 7,200 ₪ עבור תקופה של 8 חודשים, והפקיד בידי הנתבע 2 שיקים בסכום של 900 ₪ כל אחד.
לטענת התובע, בחודש 05/2013 החל להשתמש במסוף, כאשר השימוש נעשה גם בחודש 06/2013, וזאת עד שהחל הנתבע 2 להערים עליו קשיים, לרבות הסעת נוסעים אותם היה התובע אמור להסיע, וכן התערבות במחירים אותם ביקש התובע לצורך ביצוע הסעות.
לטענת התובע, לקראת סוף חודש 06/2013 יחסיו עם הנתבע 2 עלו על שרטון, והאחרון, בהיותו הזכיין, מנע ממנו כניסה למסוף ועבודה בו, ואף על פי כן, קיבל את תמורת דמי השכירות ששולמו לו במלואם.
התובע מבקש להורות על קבלת התביעה, וחיוב הנתבעים בגין הפרת ההסכם עימו, לרבות בגין ההפסדים שנגרמו לו, בשל העובדה כי לא עבד במסוף בעונת השיא.
מנגד, מבקשים הנתבעים להורות על דחיית התביעה כנגדם על הסף. לטענתם, התובע לא צירף לכתב התביעה כל הסכם בכתב.
הנתבעים אישרו קבלת שמונה שיקים מאת התובע, אולם לטענתם כספים אלו לא נועדו לצורך שכירות התחנה שבמסוף, אלא על מנת לאפשר לתובע להיכנס למסוף ולעבוד בו בלבד.
לטענת הנתבעים, מאז שהסכימו לאפשר לתובע להיכנס למסוף, החל האחרון בהפקעת מחירים, חותר תחת מנהל התחנה ובעל הזיכיון, התפרץ באלימות מילולית והפריע למוניות אחרות לעבוד, עבר על חוקי התעבורה עת החל להסיע מספר נוסעים מעל המותר.
הוסיפו הנתבעים וטענו כי, לאור התנהגותו הבלתי ראויה של התובע, הורה הנתבע 2 למנוע את כניסת האחרון למסוף, אם כי יכל האחרון להשאיר את רכבו במסוף, עליו יעבוד נהג אחר.
הנתבעים מבקשים להורות על דחיית התביעה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים, ושמיעתם בדיון אשר התקיים בפניי ביום 26.01.14, באתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. ולהלן אנמק.
מעיון במסמכי התובע שצורפו לכתב התביעה, עולה כי האחרון לא צירף כל הסכם בינו לבין הנתבעים, בדבר העבודה עליה הסכימו האחרונים. יחד עם זאת, ממקרא כתב ההגנה וכן מעדותו של הנתבע 2 בפניי, לא חולק האחרון על התקשרות עם התובע, לצורך עבודת האחרון במסוף.
זאת ועוד, טענתו של התובע כי שילם לנתבעים דמי שכירות, באמצעות שמונה שיקים, לא נסתרה על ידי האחרונים, אלא טענה זו אף גובתה בחשבונית של הנתבעת 1 מיום 21.04.13 , על סך של 7,200 ₪, וכן בקבלות של האחרונה מהתאריך הנ"ל (ת/1), בדבר קבלת שמונת השקים הנ"ל, על סך של 900 ₪ כל אחד.
טענתו של התובע לפיה עבד במסוף בחודשים 05-06/2013 לא נסתרה על ידי הנתבעים. יתרה מזו, החשבונית אשר הוצאה על ידי הנתבעת 1 מיום 21.04.13 מלמדת כי תחילת העבודה הייתה בחודש 05/2013, ובהתאם לנספח שצורף לכתב ההגנה וכן הוגש בפני וסומן (נ/1), סיום העבודה היה בחודש 06/2013. דהיינו, תקופת עבודתו של התובע במסוף הייתה למשך חודשיים בלבד.
טענתו של התובע לפיה השקים נפרעו על ידי הנתבע 2, לא נסתרה על ידי האחרון. נהפוך הוא, בעדותו בפניי אישר הנתבע 2 כי הפקיד את השקים, ולא הציג כל אסמכתא כי שקים אלו לא נפרעו ו/או חזרו, כפי שטען. בעניין זה הציג התובע שיק שנמסר לנתבעת 1, ותאריך פירעונו 01.07.13, שיק שבסופו של יום נפרע, על אף שכאמור, בחודש זה התובע לא עבד במסוף.
לאור האמור, המסקנה העולה הינה כי התובע השתמש בשירות במסוף לתקופת של חודשיים בלבד, בחודשים 05-06/2013, כאשר מנגד, שילם לנתבעים עבור כל תקופת השכירות, מחודש 05/2013 עד חודש 12/2013. על כן, על הנתבעים להחזיר לתובע את השכירות בגין החודשים בהם לא עבד במסוף, ואף על פי כן, חוייב בתשלום דמי השכירות עבורם.